הכל דבש

האמת, שמתי לב לזה מזמן, אבל עד היום שתקתי התאפקתי. החלקתי את זה, אמרתי לעצמי שזה החום והמתח, והלחץ של השיפוץ ושאר תירוצים והרי וגם אני לא תמיד נחמדה, אבל היום כבר לא יכולתי יותר – פתאום שמתי לב שכולם, כל בני ביתי, משפחתי היקרה לי מכול, כולם, כולל לילי שכמעט לא בבית, מדברים אלי בצורה ממש מגעילה, עונים לי בקוצר רוח, מתרגזים כשאני לא מבינה משהו, או לא שומעת בדיוק מה אמרו, (הם מדברים נורא מהר ובולעים אותיות, ואני שתקועה רוב הזמן במטבח, בין המדיח למקרר, או ליד מכונת הכביסה, מחמיצה לפעמים משפטים) נובחים עלי פקודות במקום לבקש יפה, ואף פעם אחת לא מודים לי על המאמצים, רק זורקים לי את הכביסה המלוכלכת והכלים הדביקים ולא מעלים בדעתם שאני טורחת זמן רב לכבס, לקפל, לשטוף, להכין ולסדר.

היחיד שאדיב כלפי הוא החבר של הבת שלי שטורח לשאול מה שלומי ומה נשמע, ואפילו אומר תודה ובבקשה.

אתמול הג'ינג'י החליט שהוא מותש, נשאר בבית מול המזגן והטלוויזיה ונח. פרגנתי לו, לא ביקשתי עזרה בבית, עשיתי הכל לבד – בישולים, קניות, כביסה. הבן אדם עובד כמו חמור כבר חודש, שינוח קצת, אבל היום בבוקר יצאנו שוב לעבוד - מתחילים להעביר את הדברים מהמכון הישן לחדש וצריך להחליט איפה לשים מה. מצד אחד הוא מתייעץ בי, אבל מצד שני אם לא נראה לו משהו שאמרתי הוא עונה לי בצורה ממש מעליבה, נוזף בי שאני שואלת שאלות טיפשיות, והיום הוא הגדיל לעשות ושאל למה אני לא חושבת לפני שאני מדברת ומה זה השטויות האלה שאני אומרת, והכל בטון מעליב מאוד, ועוד לפני הילד, מה פלא שגם צץרץ עונה לי בצורה מכוערת ומעליבה?

גם החייל הטרי שלנו לא מדבר כמו בן אדם, עונה לי בנהימות קצרות רוח, וטורח לדבר איתי בצורה סבירה רק כשהוא זקוק למשהו - כסף או ציוד.

פתאום נמאס לי, לא מגיע לי שידברו אלי ככה. אל אדם זר הם לא היו מעלים בדעתם לנבוח בצורה כזו, אבל על אימא מותר לצעוק, לא לענות לה, לפטור אותה בקוצר רוח כנודניקית, לזרוק על הרצפה כביסה מטונפת ולקבל כמובן מאליו שהיא חוזרת אליהם נקייה ומקופלת יפה.

שנים עניתי לשאלות שלהם, גם אם הן היו מטופשות, תיקנתי שגיאות, הסעתי והחזרתי, הכנתי אתם שיעורים, פירשתי להם את העולם והדרכתי אותם כמיטב יכולתי. רוב חייהם נשאתי אותם על כפיים, העמדתי אותם במרכז העולם שלי, השתעבדתי לצרכים שלהם כי חשבתי שזה מה שהורים צריכים לעשות, הם גדלו לתפארת, עכשיו הם אנשים כמעט בוגרים, עצמאיים, פרשו כנפיים ויצאו לכבוש את העולם אבל אין להם דקה לדבר איתי, אין להם סבלנות לספר לי כלום.

ומילא הילדים, אבל למה מגיע לי שגם בעלי שמעביד אותי בפרך, ומתרגז כל פעם שאני אומרת שקשה לי וחם לי, ואין לי כוח, גם צועק עלי ורודה בי כאילו הייתי הפועלת שלו?

 אם אני הייתי מרשה לעצמי לדבר איתו ככה הוא כבר היה נעלב ועושה ברוגז. מפסיק לדבר איתי ושובר את הכלים, אבל עלי מותר לצעוק, ולענות בזלזול, ולא להבין מה אני נעלבת, מה כבר קרה, למה אני עושה עניין שמתנהגים כלפי כמו אל אסקופה נדרסת?

מה פתאום נדמה לי שמגיע לי שיענו לי בנימוס ולא יעליבו אותי?

באמת חוצפה.

שפכתי את ליבי בפני צץרץ כשחזרנו היום הביתה מהעבודה במכון. ואמרתי לו בדיוק מה דעתי על ההתנהגות שלו ושל שאר בני המשפחה והזהרתי אותו שאני לא מוכנה לקבל יותר יחס כזה.

נאמן למסורת הגברית המשפחתית הוא לא הודה בכלום, ולא אמר חלילה שהוא מתנצל, אבל נדמה לי שהוא בכל זאת לקח ללב וניסה להיות קצת יותר אדיב, נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד?