פילוסופיה בשקל

״הבן שלי יוצא לעבוד בבוקר וחוזר ב11 בלילה כל יום״ אומרת לי הלקוחה באמצע השיחה ״הוא היחידי שמשתמש באינטרנט וגם הוא בקושי נמצא בבית ״ היא מרחיבה בקול צרוד ומחוספס שעד לפני רגע הייתי בטוח שהוא קול של גבר. ״וואו הוא עובד קשה הבן שלך״ החזרתי לה במין יראת כבוד. ״כן הוא נהג קטר״ באופן ישיר קישרתי קטר ל׳רכבת ישראל׳ וטענתי שמעבידים אותם שם יותר מידי שעות, אבל מיד היא תיקנה ואמרה שהוא נהג קטר של ילדים בכלל, הרכבת הזאת שמסיעה ילדים בקניונים בתור אטרקציה. ״ותדע לך אני גאה בו עד השמיים״ ״אלוף הבן שלי״ ״ איזה סבלנות יש לו עם ילדים. ותדע לך שזה תפקיד שדורש המון אחריות. אין עליו״ אני קצת מופתע מהתפנית בסיפורו של נהג הקטר, הסכמתי עם הגברת בעלת הקול המחוספס ושיבחתי את בנה בחיזוקים על מעלת הסבלנות ועל הכימיה שלו עם ילדים. מנגד, עלתה בראשי התמונה של נהג הרכבת שהכרתי בקניון באמריקה. ריי קוראים לו, בתקווה שהוא עדיין חי. הוא פנסיונר שאוהב ילדים אז הג׳וב הזה מילא את חיי הזיקנה הריקים שלו. שנה שלמה הייתי רואה אותו כמעט כל יום. ראיתי אותו יותר ממה שראיתי את עצמי במראה. ואיך הוא היה אוהב לנופף לי לשלום ולתת לי כיף תוך כדי נסיעה במסלול הקבוע שהיה עובר לצד החנות שהייתי עובד בה. אשתו היתה מבלה הרבה בקניון, הוא הציג לי אותה במבטא הדרומי הכבד שלו, שהיה מקסים באותנטיות שלו, הוא אפילו הזמין אותי לסדנה שלו שהוא מיצר בה עטים בהזמנה אישית שנייצר ביחד עט בשבילי. הזמנה שלא יצאה לאור לצערי. התעוררתי והמשכתי את השיחה ״אז את בטוחה שאת רוצה לנתק את האינטרנט ? חבל..״