פילוסופיה בשקל

תיק-טק תיק-טק השעון לא פוסק, רחש פעולת הגלגלים מחרחר חלושות.

ואתה עומד, מביט על תנועת המחוגים ומבזבז עוד כמה שניות של חיים.

ממשיך להביט ועוצם עינייך, אוזנייך שומעות את השניות חולפות.

מתקטקות בקצב קבוע ונמחקות, הולכות ולא חוזרות, מתאדות ונעלמות.

אתה לוקח נשימה עמוקה, נשימה סרעפתית שמעסה את תכולת הבטן התחתונה.

נשימה ועוד נשימה וחיוך נעים נח על פנייך.

חיוך של השלמה, חיוך של אהבה, חיוך של הכרת תודה.

אתה משלים עם הכליון הבלתי ניתן לעצירה, עם מחזוריות והרמוניה של חיים ומוות. 

נושם בקול דממה דקה ונותן למירוץ להמשיך לדהור.

אתה כאן בין אם תרצה ובין אם לא.

תאוות החיים לעולם לא תידום.

כזה.

חז"ל לקחו סיכון עם המצות עשה שלהם בחג הזה. לקחו סיכון רציני עם הלשתות 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'.

סוף הסיפור התלמודי ידוע ומפורסם לכל "..יין ניתן בשבעים אותיות (יין= גימטריה 70) וסוד ניתן בשבעים אותיות. נכנס יין יצא סוד"

סוד, כידוע, הוא דבר שמסתירים מאחרים, משהו פנימי. ובציווי להתבשם עד דלא ידע, רצו חז"ל לפתוח פתח להתעלות רוחנית.

הרי פורים נקרא על שם ה'פור' שהטיל המן הרשע שעל פיו נקבע היום בו היו אמורים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. ואותו יום התהפך לטובה, ובו הרגו היהודים את כל שונאייהם ומבקשי רעתם. משהו רע שהתהפך למשהו טוב.

אולי משום כך בחרו דווקא במצווה הזו בפורים, לקחת משהו רע שזה לשתות עד דלא ידע, ולחשוף את המחשבה הפנימית שלנו. אם בפנים אנחנו טובים וישרים אז ראוי לצאת סוד טוב. ואם להפך אז אמור לצאת דברים לא טובים ולא נעימים בלשון במעטה.

יום הכיפורים אומרים חזל הוא כ-פורים. כלומר שהמעלה של פורים גדולה מזו של יום הכיפורים. 

אז כן, חתיכת סיכון לקחת חזל אם המצוה הזו. מי יתן ויצאו בפורים הזה רק סודות טובים ונתמלא רק במחשבות טובות :)

פורים שמח

תשתו בזהירות :)

זאת היתה מעין סדנת כתיבה. לוקחים כמה דקות - כותבים - משתפים - פעמיים.

זה לא רק הטקסט שיוצא אמיתי ואוטנטי, לא מלוטש ולא מחודד, זה גם הקול שקורא את המילים. בקריאה הראשונה הטון אמיץ או ביישן או סתם לא מספיק מודע. בקריאה השני הטון כבר מעט רועד, מעט רוטט. מחזיק בכוחותיו האחרונים את חליפת התדרים שלו. הנשימות בקריאה השנייה עמוקות יותר.

אז זהיתי שיש לי נטייה לכתוב בלשון רבים, ובין כל אלף הדברים שזה אומר עליי - זה בעיקר מעיד על הדחקה.

ומפעם לפעם אני מבחין כמה שאני רחוק מעצמי.

אני לא אשווה את עצמי לעולם הפעם. 

הפעם זה אני.

המונח הזה 'למצוא את עצמך' איך הוא הפך כל כך נפוץ ? מה זה בכלל ? אולי זה לא מובן מאליו.

אני משוטט כאן הרבה לאחרונה, קורא את סתרי ליבם של בני אנוש אנונימיים, ויש מכנה משותף לכולם. הרצון הזה להסיר את המסכה, להוריד את המגנים והחומות שסובבים אותנו. לפחות ליום אחד, לכמה רגעים, רק לקחת כמה נשימות של שחרור.

אולי זאת הסיבה שנשים הופכות את עצמן לכאלו זולות, כי יש משהו בסקס, באינטימיות הזוגית שמאפשר לשחרר קצת את המגננות.

ושוב פעם אני מדבר בלשון רבים.

"לנשים יש ראייה רוחנית" הוא התחיל להסביר לי את הטזה שלו בתחום. "90 אחוז רוחני ו10 אחוז גשמי" הוא דייק. זה מסביר את העובדה שלנשים הרבה פחות חשוב המראה החיצוני של הגבר שיבחרו לבלות בחברתו, או להיפתח אליו.  ומנגד הגברים בדיוק הפוך, כמו המחקרים שהוכיחו שהאונה הימנית של המח הגברי דומיננטית יותר לעומת השמאלית אצל הנשים.כך הראייה של הגברים היא 90 אחוז גשמית ו 10 אחוז רוחנית. 

כמובן שהכל בגדר תאוריה שהוא תלה אותה על חכמת הקבלה ואני מפתח אותך על בסיס חוויות אישיות. אז לשורה התחתונה לפני שאני משחרר את הפוסט הזה למרחבי ישראבלוג. נשים - כשפוגשות גבר, רואות בו משהו יותר עמוק מסתם סיפוק פיזי. רואות מעבר לחומר, מעבר לגוש חומר הגשמי שמולן. ואילו הגברים, הרבה פחות. יחידי סגולה מסוגלים להביט מעבר לחומר המעוצב והמקומר שעומד למולן. גברים כשרואים אשה - רואים גוף, רואים גשמי, רואים בשר.  הכל במסגרת הכלל הבסיסי והלא מלוטש. ולכן יש יוצאים מין הכלל שעובדים על עצמם ומשנים את המאזן, אצל הנשים ואצל הגברים. 

פורים שמח :)

הוא יישר אליה את מבטו החד החודר, והיא בתמורה מיד השפילה את מבטה וברחה עם עינייה לכיוונים אחרים. כמו ילדה שעוצמת את עיניה וחושבת שכך היא תסתתר מן העולם. הם היו שניהם בתוך הרכב הסגול (למה אין רכבים סגולים בעולם הזה?), הרדיו ניגן צלילים ישנים של שנות ה80 ובדיוק הוא כיבה את פנסי הרכב שחנה בשביל עפר אל מול חורשת יער צד-עירונית. הוא שתק והמשיך להתבונן בה מתפתלת בינה לבין עצמה, מדברת דיבורי סרק וכל גופה זועק לאי-נוחות. כל ניסיון שלה לישר אליו את מבטה כשל לאחר שניות בודדות. זה נמשך דקות שעבורה הרגישו נצח והוא נדם וחייך וחכה לרגע המתאים. מסופר על חסיד שהיה בכלא שמור, ושם בזמן הרב שהעביר הבחין בעכביש שקרם את כוריו והמתין בפינת החדר. כשזבוב נפל לרשתו והחל מתפתל ונאבק כדי לברוח לחופשי, היה בטוח החסיד שמייד ירוץ העכביש לתפוס את הטרף. אך לא כך קרה. העכביש המתין בסבלנות עד שאפסו כוחותיו של אותו הזבוב ורק אז ניגש-הוא אל הטרף. סיפור החסיד בא להמשיל משהו אחר לחלוטין, אך כך הוא הרגיש. אותו האיש באותו האוטו הסגול בשעת לילה, כשהביט הוא בזאת שישבה לצידו ונאבקה עם עצמה. כנראה תמהיל שהיא רקחה לעצמה לאורך שנות חייה, שילוב של דימוי עצמי נמוך יחד עם הדחקה ובריחה בתוספת חברה דורסנית ולא מחבקת. היא השפילה את מבטה לבסוף ושתקה גם היא. 

אחרי מספר רגעי שתיקה הדדית הוא הושיט את גב ידו וליטף את לחייה המבוישות. את אותה היד הוא שלח אל עבר צווארה וחנק אותה קלות. עדיין עיניו שותות לרוויה כל תגובה שלה, הוא התענג על החום שפלט גופה והאנחות שהשמיעה. הוא שלח יד שנייה אל שערה והרים את ראשה השמוט. עינייה התגלגלו לאחור מערבול של כאב עדין, מחנק וריגוש. "הסתכלי עליי" הוא הוציא מפיו אחרי שתיקה ארוכה והיא מייד צייתה. ככה היא אוהבת. כשמכוונים אותה, כשמראים לה את הדרך. רק לא להתמודד, רק לא לבחור, רק לא ליטול אחריות. הוא קירב אותה אליו לנשיקה ארוכה שהסתימה בסטירה. "למה?" היא שאלה פגועה "ככה" הוא החזיר בחיוך.