פילוסופיה בשקל

זאת היתה מעין סדנת כתיבה. לוקחים כמה דקות - כותבים - משתפים - פעמיים.

זה לא רק הטקסט שיוצא אמיתי ואוטנטי, לא מלוטש ולא מחודד, זה גם הקול שקורא את המילים. בקריאה הראשונה הטון אמיץ או ביישן או סתם לא מספיק מודע. בקריאה השני הטון כבר מעט רועד, מעט רוטט. מחזיק בכוחותיו האחרונים את חליפת התדרים שלו. הנשימות בקריאה השנייה עמוקות יותר.

אז זהיתי שיש לי נטייה לכתוב בלשון רבים, ובין כל אלף הדברים שזה אומר עליי - זה בעיקר מעיד על הדחקה.

ומפעם לפעם אני מבחין כמה שאני רחוק מעצמי.

אני לא אשווה את עצמי לעולם הפעם. 

הפעם זה אני.

המונח הזה 'למצוא את עצמך' איך הוא הפך כל כך נפוץ ? מה זה בכלל ? אולי זה לא מובן מאליו.

אני משוטט כאן הרבה לאחרונה, קורא את סתרי ליבם של בני אנוש אנונימיים, ויש מכנה משותף לכולם. הרצון הזה להסיר את המסכה, להוריד את המגנים והחומות שסובבים אותנו. לפחות ליום אחד, לכמה רגעים, רק לקחת כמה נשימות של שחרור.

אולי זאת הסיבה שנשים הופכות את עצמן לכאלו זולות, כי יש משהו בסקס, באינטימיות הזוגית שמאפשר לשחרר קצת את המגננות.

ושוב פעם אני מדבר בלשון רבים.

"לנשים יש ראייה רוחנית" הוא התחיל להסביר לי את הטזה שלו בתחום. "90 אחוז רוחני ו10 אחוז גשמי" הוא דייק. זה מסביר את העובדה שלנשים הרבה פחות חשוב המראה החיצוני של הגבר שיבחרו לבלות בחברתו, או להיפתח אליו.  ומנגד הגברים בדיוק הפוך, כמו המחקרים שהוכיחו שהאונה הימנית של המח הגברי דומיננטית יותר לעומת השמאלית אצל הנשים.כך הראייה של הגברים היא 90 אחוז גשמית ו 10 אחוז רוחנית. 

כמובן שהכל בגדר תאוריה שהוא תלה אותה על חכמת הקבלה ואני מפתח אותך על בסיס חוויות אישיות. אז לשורה התחתונה לפני שאני משחרר את הפוסט הזה למרחבי ישראבלוג. נשים - כשפוגשות גבר, רואות בו משהו יותר עמוק מסתם סיפוק פיזי. רואות מעבר לחומר, מעבר לגוש חומר הגשמי שמולן. ואילו הגברים, הרבה פחות. יחידי סגולה מסוגלים להביט מעבר לחומר המעוצב והמקומר שעומד למולן. גברים כשרואים אשה - רואים גוף, רואים גשמי, רואים בשר.  הכל במסגרת הכלל הבסיסי והלא מלוטש. ולכן יש יוצאים מין הכלל שעובדים על עצמם ומשנים את המאזן, אצל הנשים ואצל הגברים. 

פורים שמח :)