זה דברים

קצת אחרי הכל החלטתי לחזור לפה.

החודש הזה היה משהו שאני מתחנן לא לחזור עליו.

זה היה החודש היה קשה שעבר עלי,החודש שבו הרמתי ידיים וכמעט קרסתי לגמרי.

אני כותב בדיוק יום אחרי סמינר דימונה,הייתי בסמינר דימונה לתקשורת,כל הארץ,כל המדיומים שקשורים לתקשורת,יומיים שלמים מדהימים שמתחילים בתקשורת ונגמרים בתקשורת.

נהנתי.נהנתי כמו שהרבה זמן לא נהנתי,וזה הרבה מעבר לחוויה לימודית או חברתית זה הקטע הזה שהיו בדימונה קרוב ל 2500 תלמידים ומורים ואנשים תקשורת שהמכנה המשותף לכולנו הוא הרצון שלנו והכניסה שלנו לעולם הענק הזה.בכל מקום מצלמות,הפנינג ענק.

לא כתבתי פה שלושה שבועות,הייתי צריך זמן אני חשבתי עד לפני שלושה שבועות שאני מתייסר על משהו וצדקתי כי התייסרתי על הזמן שהשתנה על החברים שאני כבר לא בקשר איתם.

יש בי המון כעסים כלפי אנשים אני מאוד שונה ממי שהייתי אני מאוד דסקרטי היום אנשים לא יודעים עלי כלום,גם מה שהם חושבים שהם יודעים עלי הם לא יודעים.

הכעסים האלה עוזרים לי להפריד בין רגש למקצוע.

יגידו מה שיגידו עלי אנשים אני לא שם זין על העולם וכולם יכולים להכנס לי בין הביצים.

חודש ספטמבר הוא החודש הכי כאוב שלי מבחינה נפשית,אני לא יודע איך לשנות את זה אבל אני זורם עם החיים וזה עוד יקח אותי לכיוונים שונים.

אבל החלטתי שהתרחקתי מהרבה דברים והגיע הזמן לחזור.

לחזור למוזיקה,ללבוש שאני אוהב,להתנהגות האמיתית שלי,לסגנון שלי.

וזה משהו שהתחלתי לעשות.

אני חושב שהכל התחיל מיזה שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל להתאמן.זה חיזק לי את הבטחון העצמי.

חזרתי גם להאמין באלוהים.

חזרתי בעיקר.

וניראה לאיזה כיוונים זה יקח אותי.....