בייחוד שאני כותבת את זה עכשיו בכתב, כי שישי בערב וכבר סגרתי את המחשב, ואני לא בטוחה אם מחר להיות על המחשב או לא ככה שאני אפילו לא יודעת מה אני מעדיפה שזה יפורסם בשבת או במוצ"ש..
ותוך כדי שהכתב יוצא לא ברור ומעוות כי זה בשכיבה אז העצבים חוזרים אל ההיא שחיכיתי לה שעתיים ובסוף לא עניתי לה רבע שעה כי לא הייתי ליד הפלאפון והיא הלכה לישון. וזה שיגע אותי כי חיכיתי לה שעתיים. ולא נוח לי לכתוב ככה ואני מרגישה שאני משתגעת ושאין לי שקט נפשי ושאני סתומה ומטומטמת ומכוערת וטיפשה ואל תשאלו איך הגעתי לזה עכשיו אבל פשוט הגעתי ולכתוב פוסט עכשיו כי הבלוג מעלה עובש היה רעיון רע ומצחיק שבסוף כן הקשבתי לך והחלטתי לכתוב.
והרסתי פוסט בגלל סיבה מטומטמת, פוסט שהיה אמור להיות עמוק ומעמיק...
והרסתי ובא לי להמשיך להרוס כי לפעמים אני משתגעת......... ואם הפועלים במקרה היו עובדים פה היום (ולא, כי שישי,) אז הם היו רואים אותי מהחלון והייתי ניראת להם רגועה בעליל.. אבל לא אני תכף מתפוצצת ולמה אני ממשיכה לכתוב שמישהו יקח ממני את הדף הזה כבר.
תחילתו של שיגעון? יכול להיות.
אבל לי רק בא עכשיו שק אגרוף בן אדם שפעם ככ רציתי כדי להרביץ לו עכשיו ולחשוב שזה כואב אם זה היה בן אדם אמיתי, שבטוח שבכלל לא היה מזיז לו כי הגוף שלי ככ חלש כי אני לא אוכלת והולך להיות לי פרופיל 21 בגלל שאני כזאת גרועה.
והוא אומר לי שהדת תביא לי שקט נפשי אבל היא לא... ואני חושבת שאולי חבר אבל לא כי גם אותו הייתי רוצה לשבור עכשיו.
ולמה?????????
כי חיכיתי לך שעתיים ובסוף הלכת לישון וכי הכתב יוצא פה חרטומים ולא נוח לי.
באמת שלפעמים אני לא מבינה את עצמי.
ואני מחליטה להמשיך לכתוב ולבלבל בשכל כי אולי זה פורקן- אולי גם לא, אבל אני עצבנית ומשתגעת.
ככה שאם הגעתם עד לפה פשוט תפרשו, ופה בין השורות נחבא אחד מהסודות הגדולים שלי, שבעצם לא גדול בכלל אבל משום מה לא בא לי להגיד לאף בן אדם בעולם.. אולי רק לה..
אבל אני עצבנית
והשיער מציק
ואין מקום ולא נוח
ואני באמת משתגעת
ואני בן אדם מטורלל מטומטם דפוק מכוער מפגר וטיפש וחצי מהמחמאות פה תודות לך אני חושבת,
אז למה להמשיך? (2 משמעויות)
אז לגבי שתיהן התשובה היא ככה- פשוט להמשיך.
ואני ככ רוצה להדליק תמחשב לכתוב את הפוסט הזה.
ולא נוח לי ככ שבא לי לבכות
וברגעים כאלה בא לי את הרובה רק לירות בעצמי ושלא תדעו עוד צער
או שמחה
ובא לי לבכות כבר
ואני שונאת את עצמי ככ
אותי ואת כולכם
כי בגללך, מטומטם, לא נוכל להיות חברים לעולם.
כמה שהייתי בטוחה שזה יקרה,
ובגללך, מטומטם, או מזליסט, לא נתנשק אף פעם, כמה שזה היה דבר מספר אחד שידעתי שהולך לקרות בקרוב.
ואני כועסת עליך על שלא שלטת בעצמך. אתה, מכולם! אתה! לא יודעת איך להסביר.
אבל אתה, שלדעתי לקחת את ערך הכבוד העצמי יותר מדי רחוק.
יש גבול, אדוני. לא אתה.
שונאת את העולם עכשיו!
אוף. עצבנית. למות. לבכות.
תהרגו אותי בבקשה! (לא).
רציתי לכתוב עלייך ככ הרבה דברים טובים עד שעיצבנת לי את הנשמה שהייתי מתה לתת לך אגרוף ובעיטה גם.
אני לא רואה את עצמי הולכת לישון עכשיו
ואני לבד ככ לבד.
הייתי רוצה לשבור את החדר הזה עכשיו לקרוע את כל הדפים מהספרים
ואותי הורג שאין לי שום דבר שירגיע אותי
רק לבכות עד צאת הנשמה כי בסהכ התעצבנתי כי חיכיתי לך פאקינג שעתיים ובסוף הלכת לישון!!!
באמת שאני הילדה הכי מטומטמת ומכוערת שיש ובא לי לכתוב שאפילו קשר עם עצמי אני לא רוצה
חברים חארות וידידים חארות וכולם חארות רק תעופו לי מהפרצוף ומהחיים כי דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי.
והעיקר שהבלוג לא יירקב.
וברור לי שליותר מחצי מהדברים פה אני לא מתכוונת בכלל
אבל אני רק רוצה את השק אגרוף בגודל ובצורת בן אדם כדי שאני אוכל להרביץ לי בטירוף ובסוף לחבק אותו כי בסהכ זה מה שאני צריכה...
חיבוק חזק שלא יעזוב
ומרגישה כמו ילדה קטנה שצריכה ורוצה שידאגו לה
שידאגו לה באמת
שישאלו אותה אם היא אכלה ארוחת צהריים וערב ולא ממתק
שישאלו אותה אם היא יושבת על השיעורים ואם היא צריכה עזרה
שישאלו אותה אם הכל בסדר באמת ושיתנו לה מלא חיבוקים
שיגידו לה שהיא יפה ולא כי איכפת לה מה חושבים
כי חשוב לה לדעת שיש אדם אחד שבאמת חושב ככה
חשוב לה לשמוע את זה
זה חשוב לה כמו לילדה קטנה
שמעצבן שקוראים לה ככה כל הזמן ומרתיח
והיא רק רוצה חיבוק ושירימו אותה ויחזיקו ויתפסו אותה שלא תיפול
שלא תיפול לא פיזית ולא נפשית
ועכשיו אפשר ללכת לישון
כשאני יותר רגועה.
ומתחילת הפוסט ידעתי שאני אעלה אותו, עם כל החרא שבו, כי בסהכ זאת אני. ולכולם יש עצבים לפעמים שבא להם פשוט להרוג את הכל ולהרוס את כולם,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
