•°«כותבת מהלב»°•

וואו, עברו שלוש שנים מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו. עכשיו, כשאני מסתכלת אחורה,  זה מרגיש כל-כך הרבה זמן,

הא? שלוש שנים עברו מאז. שלוש שנים, שעברו יותר מדי מהר.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו כאילו שזה היה אתמול. איזה יפה הוא היה, אני בחיים לא אשכח את זה.

הסתכלתי עליו, ממש בהיתי בו, ואני חושבת שבאותו רגע ידעתי שאני בחיים לא אשכח אותו. את ההוא, החתיך הזה.

עם שיער שחור קצר, עיניים ירוקות בוהקות, עור שזוף מאוד, שרירים שאי אפשר להתעלם מהם, וריבועים בבטן,

שאפילו החליפה הגדולה לא הצליחה להסתיר מהעיניים הבוחנות שלי. לא הבנתי מאיפה הוא צץ, ומה לעזאזל הוא עושה

במועדון של קראטה. רק אחרי זה נודע לי שהוא בכלל הבן של המורה, והבנתי כמה הסתבכתי בסיפור הזה.

באותו זמן אהבתי מישהו מהכיתה שלי, שנורא פגע בי, ולא תיארתי לעצמי שעוז ישכיח אותו ממני בתוך זמן כל-כך קצר.

ויותר מזה? לא דימיינתי באיזה צורה אני אתאהב באותו בן של המורה, שהיה אז בן 16. ואני? הייתי בת 12 וחצי -

זאת אומרת, שהוא מבוגר ממני כמעט בארבע שנים. ארבע שנים, שרק אח"כ הבנתי כמה הן יכולות להרוס תקוות,

אהבה, חלומות, ורצונות.

אני מוצאת את עצמי חושבת המון בזמן האחרון, על כל מה שעברנו בשלוש שנים האחרונות.  עברנו כל-כך הרבה, אני והוא,

שאפילו יש דברים שכבר הספקתי לשכוח מהם. ברור שאת אלה שהייתה להם משמעות גדולה אני זוכרת, אבל כמה מהם

נשכחו מהזכרון שלי, מהלב שלי.

אני זוכרת, למשל, את היום ההוא שהלכתי לחנות שבה הוא עבד. החנות הזו שייכת לחבר של המשפחה שלי, ובמקרה,

היא גם מאוד קרובה לחנות ששייכת לסבא שלי, לסבתא שלי, ולאמא שלי.. ביום האחרון לעבודה שלו קמתי מוקדם,

התלבשתי יפה, ויצאתי לכיוון החנות של סבא וסבתא שלי, בתירוץ שאני הולכת לעזור להם בחנות, לתייק חשבונות.

למזלי, תמיד כשאני הולכת לסבא וסבתא שלי, אני עוברת בחנות של החבר של המשפחה שלי, כדי להגיד לו שלום.

כמובן שבאותו יום, היה מאוד חשוב שאני אלך לומר לו שלום, ואולי אני גם אוכל לראות את עוז, ולדבר איתו קצת.

מה אני אגיד? בסופו של דבר, יצא שנשארתי שם שעתיים, ולא הפסקנו לדבר אפילו לשנייה, עוז ואני. גיליתי כמה הוא שונה

מחוץ למועדון, גיליתי כמה כיף לדבר איתו, כמה הוא מצחיק, כמה נחמד הוא. אחרי שהוא סיים לעבוד, נסענו ביחד הביתה,

ויצא שדיברנו עוד שעה, חוץ מהשעתיים שדיברנו בחנות. באותו יום הבנתי עד כמה, בעצם, אני מאוהבת בו - זאת הייתה

בשבילי ההוכחה לזה שאני מאוהבת בו.

חודש אחרי זה, בערך, סיפרתי לו שאני מאוהבת בו. זה היה אחד הדברים הכי מפחידים, ואמיצים שעשיתי בחיים שלי.

בכלל לא תיכננתי לספר לו את זה, תיכננתי לקחת איתי את הסוד הזה עד שלא נתראה יותר. אבל הגורל רצה אחרת,

וכנראה שגם עוז, כי עוז ידע מזה. הייתי כל-כך לחוצה אז, אני עוד זוכרת. פשוט לא יכולתי לנשום מרוב לחץ...

כל-כך פחדתי מהתגובה שלו, ממה שהוא יגיד, ממה יקרה אחרי שאני אספר לו שאני מאוהבת בו.

אבל הוא? הוא היה מדהים, הכי מקסים בעולם. הוא אמר לי שהוא יודע, אבל שאין לי במה להתבייש. הוא אמר לי ששום דבר

לא ישתנה, שנמשיך להיות ידידים, ושהוא מפגר אם הוא יפסיק לדבר איתי בגלל זה.

וככה היה - היינו ידידים, אפילו ידידים ממש טובים. דיברנו על הכל, סיפרנו הכל אחד לשנייה. הוא הכיר יותר טוב מכל אחד

בעולם, הוא ידע עליי דברים שאף אחד לא ידע. אליו הייתי מתקשרת בבכי כשקרה משהו עם ההורים, בבצפר, עם החברות,

או כל דבר אחר. והוא? הוא היה מרגיע אותי, אומר לי לא לבכות, שהכל יהיה בסדר,

ושאף אחד ושום דבר לא שווה שאני אבכה בגללו. ואני הייתי נרגעת, הוא תמיד הצליח להרגיע אותי. הוא היה המלאך שלי...

היו בינינו גם ריבים, כמובן - היינו כמו זוג. אבל הריבים, כמו הריב הגדול בפסח 2006 רק חיזקו אותנו יותר, קירבו אותנו יותר.

אחרי הריב הגדול בפסח התקרבנו ממש, אפילו יותר ממה שהיינו לפני זה. דיברנו כל יום, כל היום, בכל צורה שהיא. ובמועדון?

אוהו! מבטים נחבאים, חיוכים נסתרים, צחוקים באמצע האימון. כל פעם שהתאמנו ביחד, הרגישה כאילו יש חשמל באוויר.

תמיד הרגשתי שאלה יותר מסתם אימונים - אולי ידעתי. כל שיחה שלנו הוא היה רומז לי מה אני בשבילו, כמה אני חשובה לו,

וכמה הוא אוהב אותי. הוא היה כזה מקסים, כזה טוב, כזה מצחיק, כזה מתוק. כל-כך אהבתי אותו...

ביומולדת 18 שלו (24.5.06) כתבתי לו מכתב פה, בבלוג. אחרי שכל מי שקרא אותו אמר לי להראות לו את זה -

החלטתי לשלוח לו קישור לפוסט. בזמן שהוא קרא, לעסתי עטים מרוב לחץ, אבל בסוף הופתעתי מהתגובה שלו.

הוא אמר לי שהוא בשוק טוטאלי, ושריגשתי אותו בצורה שאי אפשר לתאר.

הוא קרא הכל, את כל הרשימות שיש בצד, והוא אמר שלמרות שהוא ידע את רוב הדברים, עדיין הדהים אותו לקרוא הכל.

הוא אמר שהוא מבין אותי קצת יותר עכשיו...

לפני שהוא הלך, הוא אמר לי שהוא ישקר אם הוא יאמר שהוא לא מרגיש אליי כלום.

"מים רבים, אפילו ים, לא יצליחו לכבות אף פעם, את אש אהבתי אלייך, גם אם ינסו בכל כוחם" - זה היה הציטוט

שהוא שלח לי כמה ימים אחרי שהוא קרא בבלוג.

חודש לפני שהוא הלך לשנת שירות, הוא טס לאיה נאפה, עם חברים שלו. הוא אפילו קנה לי שרשרת שם. שרשרת, שעד היום

לא קיבלתי אותה, אני אפילו לא יודעת איפה היא...

באוגוסט שנה שעברה הוא הלך לשנת שירות, ולי נשבר הלב. ימים שלמים בכיתי, הייתי בטוחה שננתק קשר, שהכל ייגמר,

שסתם בזבזתי שנתיים מהחיים שלי, שפתאום הלכו לאיבוד.  אבל אז הוא קיבל פלאפון, והתחלנו לדבר כל יום, לשלוח אסמסים

אחד לשנייה כל הזמן, והבנתי שאני לא אאבד אותו, שנמשיך להיות בקשר. ואני?

לא הייתה מאושרת ממני בכל העולם. חשבתי שאני עדיין בלב שלו, חשבתי שאני לא אאבד אותו. נו, אז חשבתי...

חודשיים אחרי "הגיוס" סוף-סוף ניפגשנו, אחרי חודשיים שלא התראינו. זה היה היום הכי טוב בחיים שלי, ואני לא מגזימה

בכלל. ישבנו שם שעה ומשהו, ופשוט דיברנו, על הכל - ניסינו להשלים פערים. והוא הצחיק אותי, והוא עשה אותי מאושרת,

והוא אהב אותי... לפני שנפרדנו, הוא שאל אם יש לי משהו להוסיף, ואמרתי לו שאין.

הוא חיבק אותי חיבוק נעים כזה, ועמד ללכת. לפני שהוא עמד ללכת, קראתי לו, ושאלתי אותו: "אפשר חיבוק אחרון?".

הוא חייך את החיוך שאני אוהבת, עם עיניים נוצצות, התקרב אליי, וחיבק אותי חיבוק שאף אחד לא חיבק אותי אף פעם,

חיבוק שאני לא אשכח לעולם. היינו צמודים, כמו אוהבים, והרגשתי שהוא שומר עליי, שהוא תמיד ישמור עליי...

ואז עזבתי אותו, כי התחשק לי לבכות, והסתובבתי עם הגב אליו. הוא נגע לי בכתף, וסובב אותי אליו.

הוא ניגב לי את הדמעות, ליטף לי את הלחיים, והתחיל ללכת, עם הפנים אליי. כשהוא הסתובב עם הגב אליי, והתחיל ללכת

יותר מהר, כבר התחלתי לבכות, אבל ממש - אני אפילו לא יודעת למה.

הוא הסתכל עליי הרבה פעמים, אולי התקשה להפרד, אבל זה הקשה עליי ללכת משם. למרות שהבטחתי לו שאני אלך -

נשארתי שם עוד שעה, לא יכולתי לזוז משם, פשוט לא יכולתי.

חשבתי שאולי הוא יחזור אליי, אלינו, יחבק אותי שוב, ויאהב אותי...

עברה שנה מאז אותו יום. בעצם, עברו 11 חודשים מאז אותו יום באוקטובר. ב-11 חודשים האלה קרו הרבה דברים,

שרובם מצוינים בבלוג, אז אין טעם לכתוב עליהם.

ב-11 חודשים האלה הוא אמר לי שהוא אהב אותי, כל הזמן הזה הוא אהב אותי. כל השנתיים האלה הוא תמיד אהב אותי,

ואני לא ידעתי. 

ב-11 חודשים האחרונים הייתה לו חברה לחודשיים, בערך. ב-11 חודשים האחרונים לא דיברנו חודש וחצי בגלל החברה הזאת.

ב-11 חודשים האלה הייתה לי יומולדת 15, שקיבלתי ממנו אסמס: "מזל טוב, מאמי, לא שכחתי... עוד שנה תעודת זהות,

עוד 3 את חוקית".

ב-11 חודשים שעברו לא דיברנו עוד 5 ימים, בגלל שהוא עשה לי קטע מגעיל בפסח, כראוי לכל פסח בהיכרות שלנו.

ב-11 חודשים האחרונים הייתה לו יומולדת 19, שגם בה כתבתי לו מכתב בבלוג, אבל הפעם לא שלחתי לו. למה? כי יותר מדי

דברים קרו בינינו, כי השתנינו, שנינו.

באמצע ה-11 חודשים האלה הפסקתי לאהוב אותו, לשמחתי.

ב-11 החודשים האלה לא דיברנו עוד חודשיים, כי הוא היה בן-זונה, והחליט שהוא שוב רוצה שננתק קשר.

וכן, הוא שוב התחרט, רק שזה קרה אחריי חודשיים, ולא אחרי 3 שבועות.

ב-11 חודשים שעברו הייתי ב"סלקום ווליום", ולא הפסקתי לחשוב עליו לשנייה.

ב-11 חודשים האלה אמרתי לו שאני רוצה שנהיה ידידים, רק ידידים, אבל כמו שזה נראה - גם את זה לא נהיה.

ב-11 חודשים שעברו התחלתי תיכון, ושם פגשתי את ההוא שאהבתי לפני עוז - כמובן שזה הוסיף למצב רוח הנפלא שיש לי

בזמן האחרון.

ב-11 חודשים האחרונים ראיתי אותו, לפני בערך שבועיים. והייתי בשוק, ולא יכולתי לנשום, כי זה הפתיע אותי, וכי לא ראיתי

אותו כמעט שנה.

ב-11 חודשים האחרונים בכיתי כמו שלא בכיתי בכל השלוש שנים האחרונות...

שלוש שנים, פשוט שלוש פאקינג שנים. שלוש שנים מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו, שלוש שנים מאז שהחיים שלי

השתנו ב-180 מעלות. שלוש שנים מאז שהתאהבתי לגמרי בבנאדם הזה, בעוז. אני לא מאמינה שכבר עברו שלוש שנים...

הן עברו כל-כך מהר, והאמת? אם יכולתי, הייתי מחזירה את המחוגים אחורה, ועושה שאני לא אראה אותו,

שאני לא אתאהב בו, שכל השלוש שנים האחרונות לא ייקרו בכלל. שאני לא אסבול, שאני לא אפגע, שאני לא אבכה

כל-כך הרבה, שלא יכאב לי כמו שכואב לי, עד היום. אבל אין מה לעשות, זה מה שהיה, וכנראה שזה מה שהיה צריך

לקרות, כנראה שהייתי צריכה להתאהב בו בכל זאת.

ובינתיים? אני מחכה. מחכה שהלב שלי יתאחה קצת משלוש השנים האחרונות שהוא עבר, שהיו סוערות ביותר.

שלוש שנים שאשכרה הוציאו ממני את המיץ, סחטו אותי לגמרי, עד שכבר לא נשאר בי כלום. אני מרגישה ריקה, שבורה,

ומפורקת. אני מרגישה כאילו הוא לא השאיר בי כלום, כאילו הוא לקח הכל, את כל מה שהיה בי.

הוא לקח את התמימות שלי, את השמחה שלי, את האופטימיות שלי, את הרצון לחייך. הוא לקח ממני את הסגידה לאהבה

שהייתה לי, הוא לקח ממני את הנשמה שלי, ובעיקר? הוא לקח את הלב שלי איתו, ועדיין לא החזיר לי אותו.

הוא לקח את הלב שלי, דרך עליו,  מעך אותו, ניפץ אותו, ריסק אותו, ושבר אותו.

והלב שלי עדיין שבור, אני לא מצליחה לרפא את הפצעים והחתכים הכל-כך עמוקים שהוא השאיר בי. פצעים, שאני לא יודעת

אם הם יגלידו עם הזמן. וגם אם כן? תמיד תשאר הצלקת, במקום שהם היו פעם.

ואני? מקווה לשכוח... אני מקווה לשכוח את כל השלוש שנים האחרונות, שלא יישאר שום זכר מהן. שלא יישאר זכר ממנו,

ממי שפעם היה הכל בשבילי, כל העולם שלי, החיים שלי, הנשמה שלי. מי שפעם היה כולו שלי, רק שלי, בשבילי. 

מי שפעם היה האהוב שלי...

טוב, אז הנה שיר לסיום, שיר שאני מאוד אוהבת, וחופרת עליו בזמן האחרון. אני ממצליצה לכם להוריד אותו - זה שיר

פשוט מדהים!

Another Day - Amy Diamond

I'm sorry,

For all the words I didn't say.

It's too late,

Cause now you're gone so far away.

I feel like I'm lost,

With nothing left  but shattered dreams.

I'm so lonley,

I'm holding on to memories...

 But then I feel your love surrounding me.

And it takes away the pain inside of me,

I believe.

I believe we'll be togther.

Another day,

Another time and place.

Somewhere, someway,

We'll meet another day.

Another day,

Belongs to you and me.

Somewhere, someway.

Another day.

Oh, darling,

We may be so far apart.

But I know that,

You'll always stay inside my heart.

Forever,

Cause you're the only love I known.

Together,

I'll never have to be alone.

Your spirit gives me hope to carry on.

Now I understand thet even though you're gone,

Life goes on.

Life goes on without you, baby.

Another day,

Another time and place.

Somewhere, someway,

We'll meet another day.

Another day,

Belongs to you and me.

Somewhere, someway.

Another day.

עריכה: 22.9.07, 14:02

שיהיה לכולם גמר חתימה טובה, ולמי שצם, והחזיק מעמד עד עכשיו - צום קל בהצלחה בהמשך היום. 

לא נשאר עוד הרבה זמן. XD

היי, עוד מעט חופש סוכות. עוד איזה 3 ימי לימוד, וזהו - חופש סוכות, ארוך! אני נוסעת מחר לאילת, ל-4 ימים, אז בטח לא

ייצא לי להגיב לכם. אבל כשאני חוזרת, אני רוצה לראות הרבה, הרבה תגובות! אז שוב, גמר חתימה טובה, וצום קל לכולם.

אני אוהבת אתכם המון, עמיתי. 3>