אין לי מושג מה אני הולכת לכתוב, אין לי נושא מוגדר. אין לי כותרת! זה דבר נדיר...
אני מרגישה פתאום שכולם מתרחקים, שכולם הולכים, שלא נשאר אף אחד. כל החברות עוזבות פתאום, הן עסוקות בדברים אחרים.
אחת מהן מאבדת אותי ופשוט אין לה מושג. לא נראה שזה מעניין אותה גם...
לא אכפת לה שאנחנו כבר לא חברות, שאנחנו לא מדברות, שאנחנו מאבדות אחת את השנייה.
כואב שאחרי 4 שנים של חברות כל-כך קרובה, פתאום אני כלום בשבילה.
חברה אחרת בדיוק נפרדה מהחבר שלה, ועכשיו יש לה מישהו חדש, אז היא קצת כולה מרוכזת בו, ואני פשוט לא רוצה להפריע.
חוץ מזה, היא אף פעם לא הייתה מהחברות האלה שהייתי מתקשרת אליהן כשהיה לי רע...
וזה לא רק הן, זה כולן, כל החברות. גם הקרובות יותר והקרובות פחות. אף אחת לא נמצאת פה, איתי.
והנה אני פה, יושבת וחופרת לידיד המסכן שלי במוח, כי פשוט לא נשארה אף אחת.
הוא אומר שזה בסדר, אבל אף פעם לא ראיתי בחור שיודע לנחם מישהי שבוכה.
בעצם... חוץ מאח שלי. ומעוז. הוא תמיד ידע לעודד אותי כשהיה לי רע. אבל הוא לא נמצא עכשיו.
או שכן, הוא מחובר לאיסיקיו, מה שאומר שהוא בבית, אבל... אני לא מעזה לפנות אליו בכלל.
נגמרה התקופה שהייתי מתקשרת אליו לבכות לו בטלפון שרע לי. למרות שאני יודעת שהוא תמיד יהיה פה בשבילי - אפילו הוא אמר.
אז כן, אני יושבת מול המחשב, שומעת שירים יפים, כי רק מוסיקה באמת יכולה להוציא ממני מה ששום דבר לא יכול. ואני בוכה...
אתם יודעים כמה זמן לא בכיתי? חודשים לא בכיתי.
אני מאלה שאוגרים את הכל בפנים, כל-כך עמוק, כי הרי זאת חולשה לבכות. כשאנשים רואים שאתה בוכה זאת חולשה, אתה
מרגיש חלש, ואני? אני חזקה, אז אני לא בוכה. ואז בשלב מסוים, הכל פשוט מתפוצץ, כמו בלון שדורכים עליו ממש חזק.
זה מתפוצץ, ואני בוכה, ואין אף אחד שיאסוף את השברים. ההורים בסלון, והדלת של החדר שלי סגורה - וכשהיא סגורה אף אחד
לא נכנס.
זה קצת כמו האופי שלי, דלתות סגורות... כשאני סגורה אף אחד לא מעז להכנס, כי אז הוא יתקל בחיצים, ותותחים, ורובים,
וקוצים, ויכאב לו.
אני לא נחמדה כשכואב לי, אז אנשים פשוט תופסים מרחק... אף אחד לא אוהב אנשים שרע להם - זה דבר מדבק, הבאסה.
אתם יודעים, אני נורא שמחה מבחוץ. מחייכת, צוחקת, קופצנית, שרה, רוקדת. אף אחד לא בודק מה יש מאחוריי זה, מאחוריי
מסכת החיוכים שיצרתי לעצמי.
על כל פנים, הכל בסדר, ושום דבר לא קורה, והכל בסדר. זאת מין תשובה קבועה כזאת, כששואלים אותי מה איתי - "הכל בסדר",
זה מה שאני תמיד עונה. כי הכל בסדר, לא? העולם לא נחרב. אז הכל בסדר.
אבל זה לא בסדר, זה רע... אני שונאת את המצבי רוח המשוגעים שלי, שבאים בלי להודיע לאף אחד. כן, ככה אני מוצאת את
עצמי בוכה מול המסך של המחשב.
דמעות שקופות, שיש להן טעם מלוח, שדי טועם את המצב רוח המריר-מלוח שלי כרגע. דמעות שהופכות את העיניים
הכחולות-ים שלי לבהירות יותר, לצבע של אבן אופל, למי שמכיר.
"ראית מה זה? אפילו כשאת בוכה את יפה". שני אנשים טורחים להזכיר לי את זה כל פעם שהם רואים אותי בוכה... אח שלי ו...
עוז.
אח שלי ראה אותי בוכה כבר עשרות פעמים, שאפילו הפסקתי לספור. וכל פעם שהוא רואה אותי בוכה, הוא אומר לי
"ראית, אחותי? אפילו כשאת בוכה את יפה. הכי יפה בעולם!". ואז אני מחייכת, והכל נהיה יותר בסדר, יותר טוב. כי הוא פה...
אח שלי.
גם עוז ראה אותי בוכה מס' פעמים, משהו כמו שלוש. הפעם האחרונה זכורה לי טוב, יותר מדי טוב.
זה היה אז, לפני שנה ו-8 חודשים, הפעם האחרונה שניפגשנו... בסוכות, לפני כמעט שנתיים. היה כיף, בחיים שלי לא נהניתי
ככה, וידעתי שאני אוהב אותו כל החיים שלי.
אז ידעתי כמה הוא אוהב אותי... לפני שהוא הלך התחלתי לבכות בשקט, כדי שהוא לא ישים לב והוא אמר לי "את יודעת?
אפילו כשאת בוכה את יפה, נסיכה".
אווך, הנוסטלגיה... היא אחת הסיבות לזה שאני בוכה לי עכשיו, כמו אחותי בת ה-3.
זכרון, געגועים לאהבה שכבר נגמרה, אהבה שלא תחזור לעולם. זכרון לאהבה הכי גדולה שתהיה לי בחיים, געגועים למי
שהייתי כשהייתי איתו, למי שהוא היה כשהוא היה איתי.
זכרון חמוץ-מתוק. ואולי? הפספוס הכי גדול שאי פעם יהיה לי בחיים. הוא הפספוס הכי גדול.
והאהבה חדשה, זה שאיכשהו מנסה לתפוס את המקום שהיה לעוז בלב שלי, ואולי הוא בדרך להצליח. אבל זה לא עוזר ולא יעזור,
כי הוא בלתי אפשרי, האהבה הזאת היא בלתי אפשרית, אסורה. החברה הזאת... אוף, הלוואי והיא לא הייתה קיימת בכלל.
אם היא לא הייתה קיימת היה לי סיכוי איתו, אני בטוחה.
ואם, ואם, ואם - זה לא עוזר. "מה היה קורה אם" הוא משפט מעצבן, מתסכל. אין דבר כזה "מה היה קורה אם", כי אין בו טעם.
מה שיש עכשיו, זה מה שקורה, זאת המציאות.
ובמציאות הזאת יש לו חברה כבר שנתיים וחצי, והוא אוהב אותה, כמו שהוא אף פעם לא יוכל לאהוב אותי. כן, זה כואב, זה
הורג אותי... עוד אהבה בלתי אפשרית, אסורה, עוד חלום. רק שלהבדיל ממנו? עוז כן אהב אותי, היה לנו סיכוי, רק שלא ניצלנו
אותו, פספסנו. משה לא אוהב אותי, והוא גם בחיים לא יאהב.
עריכה: 12.6.06, 16:02
זה ממש מרגיז שיש איזה 20 כניסות ביום, ואין תגובות בכלל. זה מעצבן שאנשים נכנסים ולא מגיבים. =/
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
