•°«כותבת מהלב»°•

וואו, אני לא מאמינה שכבר עברו שנתיים מאז שפתחתי את הבלוג הזה...

עברתי איתכם כל-כך הרבה דברים, שאני בכלל לא אצליח לתאר. כאב, אהבה, עצב, בכי, דמעות, אושר, צחוק, שמחה, געגועים,

טוב, רע - אתכם שיתפתי [כמעט] בכל מה שעבר עליי. אבל התודות בסוף. [:

הבלוג הזה כבר נהיה חלק מהחיים שלי, מהשגרה שלי, מהלב שלי. כל פעם שקורה משהו רע, אני ישר כותבת פה, כי אני יודעת שאתם תעזרו לי, ואולי אפילו גם תבינו אותי.

הכרתי פה אנשים מדהימים [שאותם אני אזכיר בסוף], שבחיים לא חשבתי שאני אכיר, והם הפכו לחלק מאוד-מאוד חשוב בחיים שלי.

לפעמים הם יותר טובים מאלה שמחוץ למסך...

כידוע לקוראים הוותיקים, עד לא מזמן, הבלוג הזה היה מין "יומן זכרונות" מהאהבה הראשונה, המדהימה, המתוקה והבלתי נשכחת שלי. אבל אהבה, גם אם היא לנצח - יש לה סוף. והסוף של האהבה הזאת הגיע לפני כמה חודשים... 

שלוש שנים נמשכה האהבה הזאת, וכמה חזקה שהיא הייתה, ככה הרגשות שלי כלפיו לא קיימים עכשיו.

האמת? לא חשבתי שייקח לי כל-כך הרבה זמן להתגבר עליו, אבל אני שמחה שהתגברתי. [:

כשעבר לי ממנו לגמרי, עלו לי שאלות בראש האם להמשיך לכתוב בבלוג - הרי הבלוג הזה היה "יומן זכרונות" מהאהבה שלי אליו,

ואני כבר לא אוהבת אותו יותר, אז למה להמשיך לכתוב?

אבל אז הבנתי שאני לא מסוגלת להפסיק לכתוב פה, כי אני כל-כך אוהבת לכתוב פה. וחוץ מזה, יש לי אהבה חדשה,

אז אני אוכל לכתוב גם עליה פה, ואז זה יהיה "יומן זכרונות" גם מהאהבה שלי לעוז, וגם מהאהבה החדשה.

והאמת? גם זכרונות מההתגברות על עוז. אני לא הולכת לשום מקום, אז אל תתחילו לבכות לי, כן? XD

כמה דברים עברתי בשנה האחרונה, מאז הפוסט-שנה בשנה שעברה...

התבגרתי והתגברתי. נהייתי פחות ילדותית, פחות תמימה, פחות טיפשה, פחות מפגרת. יש דברים שאני חושבת עליהם,

דברים שעשיתי, שקרו ואני לא מבינה איך שתקתי, איך לא אמרתי "די". כן, בעיקר דברים שהיו עם עוז...

פעם לא הבנתי מה הגבול, ונתתי לו הכל, נתתי לו את הלב שלי על מגש והוא זרק אותו. ואני? כל-כך אהבתי אותו שלא היה לי אכפת בכלל. אז, מצידי שהוא גם היה דורך לי על הלב והייתי שותקת לו. אבל עכשיו? אני יודעת שאני לא אתן לדבר כזה לחזור.

אף אחד לא ידרוך עליי ככה, אף אחד לא יכאיב לי ככה, אף אחד לא יגרום לי לבכות ככה.

ואתם יודעים מה? אני לא אומרת את זה בקטע רע עליו, כי אין לי סיבה. כבר מזמן הפסקתי לכעוס עליו ולנטור לו טינה.

אפילו דיברתי איתו לפני כמה זמן, בתחילת החודש, והייתה שיחה סבבה... דיברנו שעה ומשהו בטלפון, ובחיים לא הרגשתי

כל-כך משוחררת בזמן שיחה איתו. [:

אז הנה, הוכחתי לעצמי שאני יודעת לסלוח, שאני יודעת לא לנטור טינה, שאני יכולה להיות משוחררת וחופשייה איתו.

הוכחתי לעצמי שאני יכולה להתבגר ולהתגבר, להיות חזקה. אני יכולה להיות גאה בעצמי.

אבל הנה, כמה שהתחזקתי, כמה שאני חזקה עכשיו, כמה דברים שעברתי בשנה האחרונה לא הכינו אותי למצב שאני נמצאת

בו עכשיו.

נכון, זה לא כזה נורא, ויש דברים הרבה יותר גרועים מזה, אבל כרגע - זה מה שהכי מדאיג אותי. למנחשים נכונה?

כן, מדובר במשה. לאלה שלא יודעים על מה אני מדברת? לא נורא, עוד תקראו עליו הרבה מאוד בפוסטים שלי...

אני פשוט לא יודעת מה לעשות איתו, אני משתגעת כבר! כאילו, לא יכולתי לנוח קצת, הא? לא יכולתי לתת ללב שלי לנשום

קצת לפני שאני מכניסה את עצמי לתסבוכת הזאת?

לא, ברור שלא! הרי אני אוהבת תסבוכות, אני אוהבת בלאגנים, אני אוהבת להכאיב לעצמי. דווקא אותו הלב שלי היה

צריך לבחור...

לא מספיק כל מה שהיה לי עם עוז שלוש שנים, כל מה שהיה בגלל ההבדלי גילאים. עד שאני מוצאת מישהו בגילי? חייבת להיות

לו חברה. שנתיים! ברור.

כן, כן, כזאת אני - מתוסבכת, אוהבת להכאיב לעצמי, אוהבת לסבול, אוהבת לבכות, אוהבת עצב. אני לא יכולה למצוא מישהו נורמלי? בגילי, בלי חברה, בלי משהו שיפריע? לא, למה?! ברור שלא!

לפעמים אני כל-כך מעצבנת את עצמי, יואו... אני והתסבוכות שלי. ידעתי שיש לו חברה, ידעתי שהם שנתיים ביחד,

אבל בכל זאת לא התרחקתי, בכל זאת התאהבתי בו עד מעל לראש. לא יכולתי ללכת, לוותר עליו...

הרי כבר וויתרתי כל-כך הרבה פעמים, אז אני שוב אוותר? אז זהו, שהתשובה אמורה להיות "כן, תוותרי!", אבל אני הרי לא מסוגלת, אני עקשנית, גאד דמאט! וכואב לי שזה ככה,

כי אני יודעת שיש כל-כך הרבה בינינו, כל-כך הרבה מעבר למה שאנחנו מראים. אני יודעת שאני לא עוד אחת מהפרחות

שנמרחות עליו, שאני יותר מידידה שלו. וכל מי שרואה אותנו ביחד אומר איזה זוג יפה אנחנו. כל החברים שלו משגעים אותנו,

וגם חברות שלי. אבל למרות כל זה? אני יודעת שאין לי סיכוי איתו, שהוא בחיים לא יהיה שלי, הוא יהיה חלום, כמו עוז...

טוב, סיימתי עם הדכאונות, וגם עם הפוסט הארוך והמייגע הזה. ועכשיו לתודות:

דידה: תגידי, איך אני בכלל יכולה להודות לך, הא? אני בחיים לא אצליח להודות לך על כל מה שעשית בשבילי בשנה וקצת

שאנחנו מכירות. את תמיד היית פה כשהייתי צריכה אותך, ותמיד תמכת בי בהכל. ייעצת, אהבת, הקשבת, הצחקת ושימחת.

אל תשכחי שגם אני תמיד פה בשבילך. את מדהימה, חברה טובה, מקסימה, בנאדם מדהים. אני אוהבת אותך כל-כך.

אי אפשר בכלל לתאר כמה שאני אוהבת אותך!

נופס: את, את יודעת מה את? את נסיכה, הנסיכה שלי, אהובתי. אין לי מילים בכלל, אני פשוט לא יודעת מה לכתוב לך כדי

להביע רבע מההערכה, הכבוד, והאהבה האין סופית שלי אלייך. את תמיד ידעת להיות פה כשהיה לי עצוב וכשהיה לי שמח.

את תמיד הקשבת, גם כשלא היה לך כוח לשמוע את השטויות שלי. את יודעת שאנחנו מכירות כבר יותר משנה וחצי? 

ריספקט לנו!

הלוואי ויכולתי להחזיר לך על כל מה שעשית בשבילי... אני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם.

שושי: וואו, אותך אני מכירה הכי הרבה זמן בכולן - כמעט שנתיים. היית פה ברגעים הקשים, תמיד נתת עצות טובות,

גם כשלא היה לך מה לומר. ידעת לסמוך עליי, ולהקשיב לי. ליווית אותי בכל-כך הרבה רגעים בחיים שלי, קשים, קלים,

שמחים ועצובים, ואת יודעת לזהות מה המצב רוח שלי גם כשאנחנו מדברות באיסיקיו - רק שתדעי שגם חברות מחוץ למסך

לא יודעות לעשות את זה.

אני אוהבת אותך המון, שושי, כל-כך.

"מאוהבת בו": אני יודעת את השם שלך, אבל יודעת שאת חסויה, בגלל זה אני לא כותבת את השם שלך פה... גם אותך אני מכירה כבר כמעט שנה, ואני כל-כך שמחה שהתחלנו לדבר. התחברנו מהר מאוד בזכות האהבות של שתינו, שהיו מאוד דומות,

מאוד חזקות, ולצערנו הרב - לא ממומשות. את בנאדם מדהים, מקסים, ואת מתוקה!

אני מקווה שייצא לנו לדבר בזמן הקרוב כי הפלאפון שלך דפוק, ואת לא עונה לי. אני מתגעגעת, ואני אוהבת אותך.

ליני: אנחנו מכירות כבר חצי שנה בערך, ואני רוצה לומר לך שממה שהספקתי להכיר?

את מדהימה-מדהימה-מדהימה. כן, גם מקסימה, מתוקה, חברה מהממת, טובה, עוזרת, תומכת וכל אלה. XD

תודה לך על כל השיחות הארוכות, ההקשבה, התמיכה, העזרה, העידוד, והעצות שתמיד ידעת לתת לי. אני בחיים לא אשכח

לך את זה, והלוואי ואני אוכל להודות לך מתישהו. אני אוהבת אותך המון!

אור: כשסיימתי לכתוב את הרשימה הנ"ל, חשבתי מאה פעם "המממ, שכחתי מישהי!". אבל לא קלטתי שכחתי מישהי שאני

תמיד אזכור... אנחנו מכירות כבר המון זמן,

ואפילו ראיתי אותך לפני חצי שנה "ווליום כנרת" - זה היה ממש נחמד, ונורא נהניתי לדבר איתך שם.

את מדהימה, וחבל לי שאת לא מבינה ולא יודעת עד כמה את מדהימה. אבל אני תמיד פה כדי להזכיר לך את זה!

נתת לי המון, עזרת לי המון, ואין לך מושג כמה אני מודה לך, יקירה. 

אומנםהקשר שלנו די התנתק, ואנחנו לא מדברות כמו פעם... אבל אל תשכחי שאני אוהבת אותך, תמיד. [:

תודה לכל מי שהיה משועמם וקרא עד לפה! אני לא מאמינה שהגעתי לשנתיים. [:

אומנם כתבתי פה כמה אנשים ספציפיים אבל אני מודה לכל מי שאי פעם קרא פה והגיב לי. אני אוהבת אתכם, עמיתי. 3>

נ.ב: אתמול הייתה מסיבה במועדון, והלכתי עם שתי החברות הכי טובות שלי. היה ממש כיף, רקדתי המון,

והייתה אחלה מוסיקה.

היו קצת רגעים של עצב, אבל התגברתי עליהם. [:

והיום היה פורים, התחפשתי לבלרינה! יצאה תחפושת מהממת, וממש נהניתי בבצפר. הביאו לנו די.ג'יי, שוב פעם רקדתי,

כמו שאני אוהבת. וגם הביאו לנו סטנדאפיסט, שקרע את כל הבצפר מצחוק, והיה לי ממש נחמד.

אני מקווה שאני אעלה תמונות בקרוב. [:

למה אתם התחפשתם? תגידו לי!

יומולדת 16 לי! סוויט סיקסטין. [:

קמתי בבוקר, בכלל שכחתי את התאריך, ואז ההורים שלי אמרו מזל-טוב, וחיבקו אותי. זה היה ממש לא צפוי... XD

לבשתי ג'ינס כחול-כהה ואת הסווצ'רט הכתום של האח הגדול שלי - רציתי להרגיש כאילו הוא פה איתי עכשיו, מציק לי,

מרים אותי, ומצחיק אותי. אני ממש מתגעגעת אליו, וכל-כך הייתי רוצה שהוא יהיה פה עכשיו, ולא בבסיס.

לא נותנים חופשה לחיילים שלאחיות שלהם יש יומולדת? אה, לא? נו, טוב, בסדר. שבוע הבא הוא בבית!

ואתמול עשיתי צמות על שיער רטוב, אז עכשיו יש לי תלתלים כאלה בשיער, וזה יפה. [:

הגעתי לבצפר, וישר כמה חברות קפצו עליי עם בלונים, ומתנות, וממש-ממש התרגשתי מזה. אח"כ הגיעו עוד כמה חברות עם

מלא בלונים, ועוד מתנות, ופתאום כל השמחה עלתה לי, ומהזה חייכתי! לכל מקום שהלכתי בבצפר אמרו לי מזל-טוב, וזה היה

הכי כיף בעולם. רק שמשהו היה חסר לי ביום המושלם והשמח הזה...

משה היה חסר לי - הוא לא היה בבצפר, כי הוא הלך לאורטופד [שבר מאמץ בברך].

אבל בסוף היום, כשיצאתי מהבניין שלנו עם החברות, חברה שלי אמרה שהוא פה עם חברים שלו, על מדי א'.

ישר חייכתי, אבל אמרתי לחברות שלי [שדחפו אותי אליו] שאני אלך אח"כ, שזה לא הזמן. בזמן שדיברתי עם חברות שלי,

הוא לא הפסיק להסתכל לכיוון שלנו. כל פעם שהסתכלתי עליו, ראיתי שגם הוא מסתכל עליי... אחרי איזה כמה זמן,

כששמענו שביטלו לנו את השיעור האחרון, ישר חברות שלי ואני רצנו, ורצינו ללכת הבית, וחברה אחת עזרה לי עם עשרות הבלונים [תרתי משמע] שהיו לי.

משה ראה שאני הולכת, אז הוא צעק לי מזל-טוב. קצת התאכזבתי, אבל אמרתי לעצמי שלא נורא. אבל אז חברות שלי ואני

ראינו שכל הי"בניקים מצטלמים לספר מחזור במגרש כדורגל, והחלטנו להשאר ולראות את כל הצילומים. משה עמד על הטריבונות, ושוב אמר לי מזל-טוב, אז צעקתי לו "ככה אומרים מזל-טוב?! תתבייש לך, אחרי שהשקעתי ביומולדת שלך".

אז הוא אמר לי "חכי, חכי, שאני אבוא אלייך ואת תקבלי את כל המזל-טוב שאת רוצה!". פתאום ראיתי אותו ועוד 3 חברים שלו

רצים למגרש כדורגל, ועושים שם בלאגן, עד שהעיפו אותם משם. P:

פתאום אני רואה שהוא רץ בין הטריבונות, עד שהוא הגיע לטריבונה העליונה. ואז הוא חייך, והתחיל ללכת אליי לאט...

כשהוא התקרב יותר הוא כבר רץ אליי עם ידיים פתוחות, קפץ עליי בחיבוק, והביא לי נשיקה ע-נ-ק-י-ת בלחי.

נשארנו מחובקים איזה 2 דקות, וזה היה כל-כך כיף! אני כזאת זונת חיבוקים. [:

באיזשהו שלב הוא שאל אותי בת כמה אני, ואמרתי לו "בת 16, יא מפגר", תפסתי את הלחי שלו, והבאתי לו נשיקה משלי!

הוא אשכרה השפיל מבט, חייך והסמיק. הוא כזה מתוק, אלוהים.

הוא עשה לי כמה פאדיחות [וכל זה בזמן שהוא עם יד על הכתפיים שלי, ואני עם יד על המותן שלו], והיה ממש מצחיק וכיף.

לחשוב שהייתי בטוחה שהוא בכלל לא יהיה היום...

לפני שהלכתי, ראיתי שהוא מדבר עם מישהו [בסוף מסתבר, למרבה הפאדיחות, שזה היה המ"פ שלו!], וחברה שלי כבר גררה

אותי שנלך לתחנת אוטובוס. אבל אני, מאוהבת שכמותי, פשוט רצתי אליו, חיבקתי אותו מאחורה [דבר שהיה קצת מסובך,

בהתחשב בזה שהוא יותר גבוה ממני], ונתתי לו עוד נשיקה בלחי. הוא שוב הסמיק וחייך, ואז חיבק לי את הידיים עד ששיחררתי אותו.

כמה שהיומולדת הזו שונה מהקודמת, הא? שנה שעברה הייתי ממש מבואסת ביומולדת, ועסוקה בזה שזאת היומולדת

הראשונה בלי עוז, מאז ההכרות שלנו.

אבל השנה? הביאו לי מלא-מלא בלונים ומתנות, וכולם אמרו מזל-טוב, גם מי שאני לא מכירה בבצפר. וכולם חיבקו ונישקו אותי

כל היום, והיה יום ממש שמח, בדיוק כמו שיומולדת צריך להיות! [:

אני לא מרגישה שונה, אולי קצת יותר בוגרת. כן עברתי המון דברים בשנה האחרונה, מאז היומולדת הקודמת - התגברתי, בעיקר. התגברתי על מישהו שהיה, עדיין, ותמיד יהיה מאוד חשוב לי. התגברתי על הרצון להיות איתו, לאהוב אותו, לחלום עליו...

למדתי להעריך אותו, את כל מה שהוא עשה בשבילי, כל מה שהוא שהיה בשבילי, וכל מה שלמדתי במהלך הקשר שלי איתו.

הרי תמיד אומרים שאנשים לומדים להעריך דברים רק אחרי שהם מאבדים אותם, וככה זה עכשיו [אבל זה כבר נושא לפוסט אחר [:].

אני חושבת שאלה היו כמה מהדברים הכי משמעותיים שקרו לי השנה. וכמובן שישנה גם האהבה החדשה שלי, משה.

שהוא הכי מתוק שיש בעולם. ואני שמחה שהתאהבתי דווקא בו, למרות כל התסבוכות. [:

וכמובן שיש את כל החברים החדשים המדהימים שהכרתי בתיכון, ואני ממש-ממש אוהבת את כולם, ושמחה שהכרתי את כל האנשים האלה. תיכון זה דווקא הרבה יותר טוב ממה שחשבתי.

והחברות מישרא - החדשות והישנות - שאני אף פעם לא אוכל להודות להן מספיק על כל מה שהן עשו ועושות בשבילי, על זה

שהן נמצאות איתי לאורך כל הדרך, גם כשאף אחד אחר לא נמצא. אני אוהבת אתכן כל-כך! [:

אז זהו, זאת יומולדת 16 שלי, הסוויט סיקסטין. וגם אם לא תהיה לי מסיבה בסוף [כמו שאני רוצה, וההורים לא מסכימים כי זה

יקר מדי], אני יודעת שחגגתי את היומולדת שלי בבצפר, בדיוק כמו שצריך! עם חברים מכל הכיתות שקופצים עליי בנשיקות וחיבוקים כל היום, עם מתנות, עם בלונים, עם סמסים מאנשים אהובים שקצת יותר רחוקים ממני,

עם מלא טלפונים, והכי חשוב בשבילי? עם מי שאני אוהבת.

אז תודה רבה לכל מי שקרא עד לפה - קבלו צל"ש, ואת הערכתי הכנה והאמיתית במיוחד. כפרעעליכם! [:

שיהיה לכם חודש מדהים, ותתחפשו בפורים! אני אוהבת אתכם, עמיתי. 3>

נ.ב: עדכון הבא ב19.3 - שנתיים לבלוג המדהים הזה. [:

תגיבו!