אז זהו, הוא התגייס היום, לפני כמה שעות, בבוקר...
אני לא מאמינה שהשלושה חודשים שהוא היה כאן עברו כל-כך מהר, וכואב לי שלא הספקתי כלום.
ראיתי אותו רק פעמיים [וגם זה במועדון, עם עוד מיליון אנשים], לא הספקתי לדבר איתו, לא הספקתי לומר לו כל
מה שאני מרגישה, לא הספקתי להסתכל לו בעיניים ולומר לו שאני רוצה שיהיה לו טוב.
אבל הכי כואב לי שלא הספקתי... לא הספקתי לומר לו שלום. בגלל זה כתבתי את המכתב הזה, שמבחינתי,
זאת הפרידה שלי ממנו, במכתב הזה.
נכון, הוא לא יקבל את המכתב הזה, והוא לא ייקרא את המכתב הזה לעולם, כי אני לא אראה אותו יותר,
כי יום שישי הייתה הפעם האחרונה שאני רואה אותו בחיים.
אבל לפחות כתבתי משהו, בשבילי בעיקר, כדי להיות קצת שלמה עם עצמי...
כי לגמרי שלמה? כל עוד המכתב הזה אצלי, וכל עוד המילים שלא הספקתי לומר נמצאות בתוכי,
אני לעולם לא אהיה שלמה עם עצמי.
טוב, אז הנה המכתב, ובסיומו שיר מדהים, שנראה לי מאוד מתאים:
20.11.07
עוז שלי... אני לא מבינה למה אני ממשיכה לקרוא לך ככה - אתה לא שלי, ואף פעם לא היית.
אתה מתגייס בקרוב, ולמרות שהבטחתי לעצמי שאני לא אכתוב לך שום מכתב יותר, הרגשתי שאני חייבת, בפעם האחרונה.
ולמרות שאתה בחיים לא תקרא את המכתב הזה, כי אני לא אתן לך אותו - בשבילי זה עדיין משהו.
רציתי לבקש ממך שתשמור על עצמך, ושלא תעשה שטויות כדי להוכיח לעצמך ולאחרים כל-מיני דברים. אני מאמינה בך,
תמיד האמנתי, ואני תמיד אאמין בך. אני יודעת בדיוק מה אתה שווה, וכמה אתה שווה!
אתה הולך להתחיל עכשיו חיים חדשים עם אנשים חדשים שאתה לא מכיר, במקום חדש שזר לך,
ועם מנהגים והתנהגות שונים.
אבל כמו שאני מכירה אותך, אני יודעת שתסתדר איפה שישימו אותך, עם מי שישימו אותך, ושגם תלמד להסתדר עם
המשמעת של צה"ל.
אז אני רוצה לאחל לך בהצלחה בגיבוש ובטירונות - בתקווה שתעבור אותם בהצלחה. וכמו שאני מכירה אותך? זה מה שיהיה.
ושוב, כי זה חשוב לי, כי אתה עדיין חשוב לי - תשמור על עצמך שם, טוב, ילד?
אני עוד זוכרת את שנה שעברה, לפני שהלכת לשנת שירות. אתה זוכר? השתדלתי לדבר איתך כמה שיותר, כי פחדתי שאני
לא אספיק, פחדתי לאבד אותך.
אבל המשכנו לדבר כמעט כל יום, להפתעתי, ואין לך מושג כמה שמחתי אז, שלא איבדתי אותך... ועכשיו? מה שכל-כך פחדתי
שיקרה, קרה בסוף - אני איבדתי אותך, עוז, כבר מזמן איבדתי אותך. אני לא מאשימה אותך בכלום, אני גם לא כועסת,
ואפילו? במובן מסוים אני דווקא מאשימה את עצמי.
מאשימה את עצמי שאולי כן היה לי סיכוי לא לאבד אותך, אבל בגלל טעויות שלי זה כן קרה. אבל בתכל'ס? כתבתי לך פה
דברים שאני לא אומר לך לעולם, וחוץ מזה? אי אפשר לאבד מישהו שאף פעם לא היה שלך.
רציתי לומר לך שאני תמיד אזכור אותך, עוז, ואת כל מה שהיה-לא-היה בינינו. אני תמיד אזכור את כל מה שעשית בשבילי,
את זה שתמיד באת כשהייתי צריכה אותך.
אני תמיד אזכור את כל השירים שציטטת לי מהם, ואת כל השירים ששלחת לי או שמזכירים לי אותך, שעד היום אני בוכה
כשאני שומעת אותם.
אני תמיד אזכור את כל הפעמים שחייכת אליי, את כל הפעמים שהסתכלת עליי בעיניים הירוקות והיפות שלך, שכל-כך אהבתי,
ואני הרגשתי שאני נמסה.
אני תמיד אזכור את הפעם האחרונה שנפגשנו, שתמשיך להיות הפעם האחרונה.
אני תמיד אזכור אותך, עוז, תמיד. אני אף פעם לא אשכח אותך, ואת מה שהיית בשבילי. ואני מקווה שגם אתה אף פעם לא
תשכח אותי, שתמיד תהיה לי פינה קטנה בלב שלך, כמו שלך תמיד תהיה פינה קטנה בלב שלי.
אתה תמיד תהיה חלק ממני, תמיד תהיה קשור לחיים שלי בצורה מסוימת. למרות הכל, למרות כל מה שהיה - הכאב, הכעס,
העצב, הדמעות, והאכזבות, למרות הכל, אני תמיד אוהב אותך, עוז.
לא, לא כמו פעם, כי קרו יותר מדי דברים בזמן האחרון, בשנה האחרונה. אבל כן, אני תמיד אוהב אותך, כי היית
הכל בשבילי, היית החיים שלי, כי אהבתי אותך כמו שאני לא אוהב אף אחד בחיים שלי, כי היית הראשון שאהבתי.
בדיוק בגלל כמה שאהבתי אותך - אני רוצה שתהיה מאושר, ושיהיה לך רק טוב בחיים.
אני מקווה שתמצא מישהי שתאהב אותך, שתביא לך את הטוב הזה לחיים.
פעם, אם רק הייתי מעזה לחשוב על זה, הייתי נכנסת לדכאון, כי לא רציתי שתהיה לך אף אחת. אבל עכשיו כבר לא אכפת לי,
כי אם זה מה שיגרום לך להיות מאושר? אני מקווה עם כל הלב שתמצא בחורה שתאהב אותך, כמעט כמו שאני אהבתי אותך.
אבל רק כמעט...
אז זהו, עוז, זאת בעצם הפרידה שלי ממך. כי אני יודעת שביום שישי זו הייתה הפעם האחרונה שאני רואה אותך.
זה נגמר, לצערי, כל מה שלא היה בינינו.
והפסדת אותי, כי לא ידעת שהייתי נותנת לך אהבה שאף אחת לעולם לא תיתן לך. אבל זה כבר לא משנה, נכון?
אתה מתגייס, ושוב אני נאלצת להפרד ממך, רק שהפעם אנחנו כבר לא מדברים בכלל, ואתה מזמן הפסקת לאהוב אותי.
כמה הייתי רוצה להיות שוב בחיים שלך, ששוב יהיה לי מקום אצלך בעולם, בחיים, במחשבות, בלב. אבל לך תדע -
אולי יום אחד ניפגש ברחוב, אחרי כמה שנים...
ולסיום, בפעם השלישית והאחרונה? פשוט תשמור על עצמך...
אה, כן - ותדע שאני אתגעגע אליך כל יום, כל שעה, וכל שנייה. אני תמיד אתגעגע אליך.
ממני, בהמון אהבה שלא תיגמר לעולם - תיתוש, שכבר לא שלך, ואולי אף פעם לא הייתה.
ועכשיו לשיר, שאומנם לא כתבתי אותו במכתב, אבל אני חייבת לכתוב אותו פה:
להתראות, מתוק - נורית גלרון
להתראות, מתוק, שמור על עצמך,
תן לשמיים לחבק אותך.
פעם ברוח, פעם בחום,
אולי פעם תזכור איך אהבנו היום.
להתראות, מתוק, שמור על עצמך,
תן לשמיים לכסות אותך.
פעם בגשם, פעם בטל,
אולי פעם תחשוב אם אהבנו בכלל.
מתוק שלי, לא אשכח אותך,
הלב שלי פ=ע=ם שכח פעימה בגללך.
מתוק שלי, לא אשכח אותך,
הלב שלי פ=ע=ם שכח פעימה בגללך.
להתראות, מתוק, שמור על עצמך,
איפה שתהיה יהיו שמיים בשבילך.
פעם בחושך, פעם באור,
אולי פעם תשכח, אולי תמיד תזכור.
מתוק שלי, לא אשכח אותך,
הלב שלי פ=ע=ם שכח פעימה בגללך.
מתוק שלי, לא אשכח אותך,
הלב שלי פ=ע=ם שכח פעימה בגללך.
אני יודעת שלא היה כמו שחשבנו,
ולא פעם אני נזכרת איך פעם אהבנו.
להתראות, מתוק, ועל חייך שמור,
אולי פעם תשכח, אולי פעם תחזור.
מתוק שלי, לא אשכח אותך,
הלב שלי פ=ע=ם שכח פעימה בגללך.
מתוק שלי, לא אשכח אותך,
הלב שלי פ=ע=ם שכח פעימה בגללך.
להתראות, מתוק, ועל חייך שמור,
אולי פעם תשכח, אולי פעם תחזור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
