טוב, אז יש כמה אנשים פה שאהבו את הגרסה הראשונה של הסיפור שפרסמתי פה לפני חודש וקצת, אז החלטתי לפרסם את
הגרסה השנייה של הסיפור, מנקודת המבט של הבחורה. אני מקווה שתאהבו גם את הגרסה הזאת של הסיפור. [:
היא שוכבת על המיטה, בוהה בתקרה, ונזכרת. נזכרת במי שעד לפני שנה היה הבן אדם הכי חשוב לה בעולם, האהוב שלה.
היא עדיין לא מאמינה, עדיין לא מבינה, עדיין לא קולטת.
'איך הוא יכל לעשות לי את זה, לנו?', היא חושבת. 'איך הוא היה מסוגל לומר לי את כל הדברים האלה?'. דמעה מלוחה יורדת
במורד לחיה, ואז עוד אחת, ועוד אחת - עד שדמעות רבות שוטפות את עינייה, והיא בוכה. בוכה על אותה אהבה שאבדה לה
מזמן, שהוא הרס.
היא נזכרת באהבה שלהם, כמה הם אהבו, כמה היא אהבה אותו, את המושלם הזה. בעודה חושבת עליו, נזכרת בפניו
השזופות היפות, בעיניו הירוקות והנוצצות, בשיערו השחור הקצר, ובגופו השרירי - כמו של דוגמן...
חיוך קטן מתחמק לו מבין הדמעות, אך ישר הבעת כעס ועלבון שבה אל פניה. 'לא משנה כמה יפה הוא, אני לעולם לא אוכל
לסלוח לו על אותן מילים שהרסו אותי', היא יודעת.
היא לא מבינה איך הוא יכל להשתנות ככה, כמו שהוא השתנה... בהתחלה כשרק הכירה אותו, הוא היה כל-כך מקסים -
בגלל זה היא התאהבה בו.
היא נזכרת ביום שקבעה איתו בגן, הגן שלימים הפך לגן "שלהם", ורצתה לספר לו כמה שהיא אוהבת אותו. 'כל-כך חששתי
מהתגובה שלו אז', היא נזכרת. אבל הוא, כמו באגדות, תפס את ידה, לפני שעמדה ללכת, ליטף את שיערה, ונישק אותה -
הנשיקה הראשונה שלה. רק עכשיו היא מבינה עד כמה מדהימה היא באמת, נשיקה ראשונה, אמיתית.
הם היו ביחד מאותו יום, ובקושי רבו, רק על דברים קטנים. 'כמה עברנו ביחד, אני והוא, הא? כמה דברים עשינו ביחד...
כמה נהנינו, כמה צחקנו, כמה מאושרים היינו, כמה אהבנו', היא חושבת, ושוב דמעה קטנה זולגת מעינה.
לילות שלמים הם טיילו, בגן "שלהם".
הוא ישב על הספסל הקבוע שלהם, והיא השעינה את ראשה על ברכיו, שיערה הארוך והבהיר מדגדג את הספסל.
היא עוד מרגישה את שפתיו על שלה, מנשקות אותה נשיקה מתוקה, את זרועותיו עוטפות אותה בחיבוק מושלם,
מרגישה שהוא תמיד ישמור עליה. והמילים, אותן מילים שתמיד הסמיקה כששמעה אותן יוצאות מפיו, מחניפות לה.
'כמה את יפה, איזו מדהימה את...
תגידי, כבר אמרתי לך היום שאני אוהב אותך? אה, כן? טוב, לא נורא, אני אומר לך את זה שוב'.
היא נזכרת במילותיו, בחיוך הרחב שנסוך על פניו בזמן שאמר את אותן המילים. ואז, כשהוא התגייס, כמה ימים אחרי שהם
חגגו שנה לחברות המושלמת שלהם...
היא ליוותה אותה לכל מקום, לכל דבר שקשור לצבא, וחיפשה ימים שלמים מה להביא לו לגיוס. בסוף היא החליטה לכתוב לו
מכתב מרגש, כמו שהוא אוהב, ולתת לו לקרוא את המכתב על האוטובוס, בדרך לבקו"ם.
כמובן שיום לפני הגיוס היא הכינה לו ארוחה מדהימה, כמו שצריך - היא הייתה בשלנית לא רעה בכלל.
כמה ימים לפני הגיוס, שלושה ימים בערך, היא הרגישה שהוא מוזר, מרוחק, כאילו הוא לא עצמו, אלא מישהו אחר.
היא ניסתה
לדבר איתו, לדובב אותו, שיספר לה מה קורה לו. אבל הוא אמר לה שלא קרה לו כלום, והיא הניחה שהוא לחוץ מהגיוס הקרוב.
ביום של הגיוס היא ליוותה אותו, את משפחתו, ואת וחבריו, שבאו לעודד אותו קצת. היא ישבה בצד, לידו, על כיסא באולם
בו הסבירו כל מיני דברים על הגיוס...
ידו גיששה על ברכיה, ופגשה את ידה. היא הביטה בו, נוצרת את מבט עיניו הירוקות בעיניים הכחולות שלה, וידעה שאת המבט
הזה תמיד תזכור.
היא הרכיבה שוב את משקפי השמש הכהות על עיניה, כי לא רצתה שהוא יראה שהיא בוכה בגללו.
לפני שעלה על האוטובוס הוא ניגש אליה, חיבק אותה חיבוק חזק וחם, ולבסוף נישק אותה נשיקה ארוכה, ארוכה ומתוקה...
נשיקה שבאותו זמן, לא ידעה שתהיה הנשיקה האחרונה שלהם.
ממש לפני שעלה לאוטובוס הוא הסתובב אליה, צד את עיניה, שלח לה נשיקה באוויר, וקרץ לה. היא חייכה חיוך קטן, אך
כשראתה אותו נבלע בתוך האוטובוס, פרצה בבכי נוראי, כאילו שכבר ידעה מה עומד לקרות...
במשך כל השבוע הראשון הוא לא דיבר איתה, והיא לא הבינה מה קורה לו. אחרי הפעם החמישית התקשרה אליו, הוא שלח
לה סמס בו אמר שהוא עסוק, ושהוא ידבר איתה בסופה"ש, כשיחזור הביתה.
כל הימים עד סופה"ש היא חיכתה כבר לראות אותו, לחבק אותו, לנשק אותה, ולהרגיש אותו - כולו שלה.
ביום שבת הוא התקשר אליה, וביקש שיפגשו בגן "שלהם", על הספסל הקבוע שלהם. היא, שהכירה אותו כל-כך טוב,
ידעה שמשהו לא בסדר איתו.
כשהגיעה לגן הוא עדיין לא היה שם, אז היא התיישבה על הספסל, וחיכתה לו. כעבור כמה דקות הוא הופיע, וכשראתה את פניו,
כבר הבינה הכל. פניו היו כל-כך קרות, מוזרות, ומנוכרות, זרות לה. הוא התיישב על ידה, והתחיל לדבר...
כעבור רבע שעה בערך, הוא קם והלך. אפילו פעם אחת הוא לא טרח להסתובב ולהסתכל על הבחורה שהשאיר שם - שבורה,
בוכייה, וכואבת על אותו ספסל , באותו גן, שהיה פעם כל-כך שלהם.
'תראי, אני מצטער, היה לי מאוד כיף איתך בשנה האחרונה. מאוד נהניתי, אבל אני לא אוהב אותך יותר, והבנתי את זה לפני
כמה ימים... אני, אה, הכרתי מישהי בבסיס, והיא מאוד מוצאת-חן בעיניי, חוץ מזה שהיא בגילי, לעומתך. אני בטוח שגם את
תמצאי מישהו שיאהב אותך בקרוב. הרי לא חסר לך שום דבר כדי שיתאהבו בך, את יודעת. תראי, אני חושב שעדיף נלך
בדרכים נפרדות, שלא נתראה יותר בכלל, הרי כבר אין טעם. אה, ו... אל תטרחי לחפש אותי, אני מבקש ממך שלא תתקשרי
אליי יותר, כי אני לא אענה לך. חברים שלי צדקו מלכתחילה, ואת באמת קטנה מדי בשבילי. עדיף לנו להפרד, זה יהיה טוב
לשנינו, באמת'.
היא עדיין לא מסוגלת לשכוח את אותן מילים נוראיות, פוגעות ואכזריות שהוא אמר לה, באדישות מגעילה באותו לילה,
על הספסל... הוא אפילו לא נתן לה הזדמנות לומר מילה אחת, אפילו משפט אחד. למרות שגם ככה, בעצם, לא היה לה מה
לומר לו.
הוא השאיר אותה המומה, בלי מילים, שותקת. עד היום היא זוכרת כמה היא מצטערת שנתנה לאותן דמעות ארורות לזלוג על
לחיה, בלי לשאול אותה אם היא רוצה, אם כבר מותר להן לשטוף את עיניה.
היא זוכרת איך התמוטטה על הדשא שלמרגלות הספסל, קברה את פניה בידיה, ובכתה. בכתה כמו שהיא בחיים לא בכתה...
כמה רצתה שהוא ישוב באותו רגע, ירים אותה מהרצפה, יחבק אותה בזרועותיו החזקות, ינגב את דמעותיה ויאמר לה שהוא
סתם צחק עליה, ואיך היא יכלה להאמין לו.
אבל היא ידעה שזה לא יקרה, הוא כבר הלך משם, ממנה. היא ידעה שהוא לא יחזור, ועמוק בתוכה כבר ידעה שהיא איבדה
אותו, איבדה את האהוב שלה, שבאותן דקות הפך למפלצת בעיניה.
היא ידעה שגם אם יחזור היא בחיים לא תסלח לו, בחיים לא תדבר איתו יותר, לעולם. לא אחרי מה שהוא העז לומר לה, לא
אחרי שפגע בה כל-כך.
והנה, כבר כמעט שנה עברה מאז אותו יום בו ליבה נשבר לאלפי רסיסים, אותו יום בו הוא הרס הכל, ואותה, בעיקר. היא עדיין
חושבת עליו מדי פעם, היא מודה.
ועמוק בפנים היא עדיין תוהה האם הוא עדיין חושב עליה, האם הוא עדיין אוהב אותה, והאם הוא מצטער על מה שאמר לה באותו
יום.
אין לה אף אחד בינתיים, היא לא מסוגלת, למרות שהיא כבר מזמן לא אוהבת אותו. פשוט, היא לא מסוגלת להיות של אף אחד,
היא לא יכולה לאהוב אף אחד, כי הפצע שלה בלב עדיין לא הגליד לגמרי. הוא עוד פתוח, עמוק מדי, ולפעמים אפילו שורף,
צורב, ומזכיר לה ימים שהיא הייתה רוצה למחוק מזכרונה.
נכון, הוא עדיין בלב שלה, והיא יודעת שהוא תמיד יישאר שם, אבל רק כזכרון חמוץ-מתוק כזה, זכרון מאהבה שפעם הייתה
הכל בשבילה. היא כועסת עליו עדיין, היא בטוחה בזה, ויודעת שבחיים לא תסלח לו על מה שאמר לה...
היא מנסה למחוק אותו מחיה, עד כמה שהיא יכולה. היא כבר מחקה את כל האסמסים שהוא שלח לה, מחקה את המספר
שלו מהזכרון של הטלפון, ואפילו הצליחה למחוק את המספר מזכרונה שלה. היא זרקה הכל, קרעה, כל מה שהוא אי פעם
נתן לה, לא רוצה להשאיר שום זכר לקיום שלו בחיים שלה. מדי פעם, כשהיא עוברת בגן "שלהם", היא נשכבת על הספסל
הקבוע שלה, עוצמת את עיניה, ונזכרת. נזכרת בו, בהם, באהבה הגדולה והאמיתית שהם חלקו פעם. והיא יודעת שגם
כשתהיה נשואה עם ילדים, ותעבור באותו גן, היא תשב על הספסל, ותזכר בו, וברגעים שהעבירו על אותו ספסל.
היא תאהב עוד, תאהב עוד הרבה, אבל לא כרגע, לא עכשיו, היא צריכה עוד זמן.
עוד קצת זמן כדי לנסות לתקן את כל מה שהוא הרס, לנסות לחבר את פיסות הלב השבור שהוא השאיר מאחוריו, שהמילים
שלו השאירו.
היא שוכבת על המיטה, עיניה עצומות, והיא חושבת עליו. חושבת על מי שתמיד יהיה בלב שלה, למרות כל מה שקרה
ביניהם... חושבת על מי שאף אחד לא יתפוס את המקום שלו בלב שלה.
טוב, זאת הגרסה השנייה של הסיפור - אני מקווה שיש אנשים שאשכרה קראו את הכל, עד הסוף, כי באמת יצא לי קצת ארוך.
מה, לא? יופי, אני שמחה בשבילם. XD
בכל מקרה, אני ממש מקווה שאהבתם גם הגרסה הזאת, ושלא אכזבתי אתכם - לחלקים שניים של דברים יש נטייה אוטומטית
להיות פחות טובים מהראשונים.
אם תרצו, ואם יהיו הרבה תגובות, אני אפרס פה עוד כמה "סיפורים" שכתבתי, אבל רק אם תרצו.
תודה רבה למי שקרא, ואני מקווה שנהניתם. אני אוהבת אתכם המון, עמיתי. 3>
עריכה: 7.10.07, 16:02
וואו, אני לא מאמינה, אני לא יכולה להאמין. ויותר מזה? אני לא רוצה להאמין. אני לא רוצה להאמין שכבר עברה שנה מאז
הפעם האחרונה שניפגשנו, שדיברנו, שהוא חיבק אותי חזק. עברה שנה מאז הפעם האחרונה שהסתכלתי בעיניים היפות שלו,
מאז שהייתי קרובה אליו, מאז שראיתי אותו מחייך. היום זה שנה מאז הפעם האחרונה שהרגשתי שהוא אוהב אותי, הפעם
האחרונה שידעתי שאף אחת לא תתפוס את המקום שלי בלב שלו...
ואני מתגעגעת, אלוהים, כמה שאני מתגעגעת. אי אפשר בכלל להסביר במילים את הגעגוע שלי. לא, לא געגוע אליו, זה בטח -
הוא הפך להיות בנאדם שאני לא מסוגלת לאהוב.
הגעגוע הוא לפעם, למה שהיינו, למי שהוא היה, ואולי בעצם למי שחשבתי שהוא. אתמול לא ישנתי כל הלילה, לא הצלחתי
להרדם. שכבתי במיטה, מסתובבת מצד לצד, וחושבת.
חשבתי על השנה האחרונה, ועל כל מה שעברתי בה, כמה קשה היא הייתה בשבילי.
החסרון שלו, אחרי כל-כך הרבה זמן שהוא היה איתי. פתאום לא לראות אותו כמעט כל יום, פתאום לא להיות
קרובה אליו. פתאום... פתאום להיות רחוקה ממנו, בלעדיו, וזה מה שהיה הכי קשה בשבילי.
אתמול, כשלא הצלחתי להרדם, עשיתי את אחד הדברים היחידים שמרגיעים אותי - שמעתי מוסיקה. ואז, משום מקום,
התנגן לו אחד השירים שהכי מזכירים לי אותו, שהכי מכאיבים לי - "יש לך אותי".
נזכרתי איך תמיד הוא היה שר לי את השיר הזה, ואני הייתי מחייכת, שמחה. האמנתי לו, שהוא מתכוון לזה.
"לא, לא, אל תשכחי - גם כשעצוב לך, יש לך אותי. לא, לא, אל תשכחי - אני כאן" - השורות האלה גרמו לי לבכות
כל פעם מחדש, ובעיקר? הן נגעו במקומות שחשבתי שכלום לא יצליח לגעת בהם יותר.
לזה אני מתגעגעת, אתם יודעים? ל"לא, לא, אל תשכחי - גם כשעצוב לך, יש לך אותי. לא, לא, אל תשכחי - אני כאן".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
