מאוהבת? כן, אין לכם שום בעיות ראיה... נראה לי שאני מאוהבת, שוב. אחרי 3 שנים שהייתי מאוהבת בעוז, עכשיו אני מרגישה
שאני מאוהבת במישהו אחר.
ברוך שפטרנו מעוז, הא? כן, גם אני חושבת ככה. אבל אני לא שמחה בגלל זה, אני לא זורחת מאושר, ממש לא.
למה? אז זהו, שיש לו חברה כבר שנתיים, וכנראה יש לזה סיבה, אתם לא חושבים?
קוראים לו משה [או מושיקו], הוא פנימיון, מהשכבה שלי, יש לו שיער חום-כהה וקצר, עיניים חומות-ירוקות, הוא שחום כזה,
והוא גבוה ממני בערך ב-2-3 ס"מ.
הוא ערס-חמוד כזה מאשדוד, ועד לא מזמן הוא היה הידיד הכי טוב שלי מהפנימיונים. אבל בזמן האחרון התחלתי להרגיש
שמשהו משתנה...
פתאום אני רק רוצה שהוא יהיה קרוב אליי, פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת עליו כל הזמן, מדמיינת את הפנים שלו,
ואותו ואותי ביחד. פתאום אני מתגעגעת אליו כשאני לא רואה אותו, גם אם עברו רק 10 דקות מהפעם האחרונה...
חוץ מזה, כל חברה אפשרית שלי אמרה לי שאני כל-כך שקופה ביחס אליו, ושממש רואים שאני מאוהבת בו.
אבל אני המשכתי להכחיש, ואני עדיין ממשיכה להכחיש - אני לא מסוגלת להודות באהבה הזאת. אני לא מסוגלת לחשוב על עוד
אהבה חד-צדדית, בלתי אפשרית, כמה אפשר? כבר הייתה לי אחת כזאת, ואחת כזאת יותר מדי - אני לא צריכה עוד אחת...
אני חושבת על כל התקופה של החטיבה, כשהייתי מאוהבת בעוז, ואני חייבת להודות שעמוק בפנים ממש סבלתי. ועכשיו זה
יותר גרוע... למשה יש חברה, והם הרבה זמן ביחד, ככה שבכלל אין לי סיכוי. כן, אני יודעת שהוא כל הזמן מסתכל עליי,
מחייך אליי, ובשיעורים הוא יושב מאחורי, אז אנחנו כל הזמן מדברים - אלא אם כן הוא עובר לידי, ואז בכלל שמח לנו בשיעורים.
אפילו המורות קוראות לו "המגנט שלי"...
השבוע הייתי בסמינר עם כל השכבה [שזה 12 כיתות] בדרום, והיה לי ממש כיף. הפואנטה? ביום השני של הסמינר [יום רביעי]
הייתי כל הזמן עם הבנים, ובעיקר עם משה, ומהזה ירדתי עליו, חבל על הזמן - אמרתי לו שהוא חלשלוש, ושאפילו הבנים הכי
קטנים קורעים אותו במכות, ועוד כלמיני שטויות כאלה שאף פנימיון לא מסוגל לשמוע...
קיצ', אחרי הפעילות האחרונה בדימונה עליתי ראשונה על האוטובוס, והתיישבתי בספסל האחורי, ולא במושבים שלפני הספסל
האחורי.
משה עלה ראשון על האוטובוס, ואיך שהוא ראה אותי רבנו, אני לא הסכמתי לזוז מהמקום, ואז... הערס הקטן השכיב אותי על
הספסל, עלה עליי [תרתי משמע], והתחלנו לריב מכות - "מרסי", למי שמכיר. בואו נגיד שעכשיו אחת האצבעות ביד שמאל שלי
נקועה ונפוחה. אכן כן, אסור לריב מכות עם פנימיון! בקיצור, אחרי שירדנו מהאוטובוס הוא בא לבקש סליחה ולא סלחתי לו.
אח"כ הוא חיפש אותי בכל האכסנייה, וכשהוא סוף-סוף מצא אותי הוא ביקש סליחה איזה 4 פעמים, וכשאמרתי לו שאני לא רוצה
לדבר איתו, הוא ירד על הברכיים ליד המיטה שלי, והתחנן לסליחה - שוב לא סלחתי לו. לפני שיצאנו למסיבה באותו לילה הוא
ניסה לדבר איתי ולא הסכמתי, ובמסיבה הוא הסתכל עליי כל הזמן... המבט שלו ביקש ממני לסלוח לו, ולרקוד איתו קצת,
אבל התעלמתי בהפגנתיות.
יום לאחר מכן [יום חמישי, אתמול] חברות שלי הבהירו לי שאני כלבה מהגהינום אם אני לא הולכת וסולחת לו כי
"הבנאדם המסכן רדף אחרייך יום שלם כדי לבקש סליחה, ואת ניפנפת אותו". באחת ההפסקות שלנו עצרנו ב"yellow",
והחלטתי שזה הזמן לרדת על הברכיים ולבקש ממנו סליחה [מהזה לא!]. התקרבתי אליו במבט מתחנן, ואמרתי לו שיצאתי
ממש כלבה, והוא אמר שנכון, אז צחקנו. אמרתי לו שאני ממש מצטערת שניפנפתי אותו ככה, ושלא הגיע לו, ושאני מצטערת -
הוא אמר לי שהוא בחיים שלו לא רדף ככה אחרי בחורה...
הוא אמר לי שאין לו על מה לסלוח, כי הוא התנהג כמו אידיוט, ושהוא מצטער שהוא הכאיב לי, ושמעכשיו הוא ינהג בי בכפפות
של משי. שאלתי אותו אם הוא סולח לי, אז הוא אמר לי: "כן, אבל יותר חשוב - את סולחת לי?", אמרתי לו שברור, ושאלתי אותו
אם אפשר חיבוק... הוא צחק, ואמר לי: "נו כבר, בואי הנה", ומשך אותי אליו.
ואז אמרתי לו שאני רוצה להתחנף, אז שייבחר מה שהוא רוצה, ואני אקנה לו, אז הוא אמר לי: "תגידי לי, את משוגעת?
מה פתאום שתשלמי עליי! דרך אגב, חבל שכבר שילמת על הקפה שלך, אחרת אני הייתי משלם עליו...". ג'נטלמן או לא? XD
כשסיימנו את הפעילות האחרונה בסמינר עלינו על האוטובוס, אבל הוא עלה על אוטובוס נפרד כי הוא לא חזר לפנימייה -
כל הפנימיונים שגרים בדרום עלו על אוטובוס של בצפר למרכזית של באר-שבע. לפני שעליתי על האוטובוס של הכיתה שלי
ראיתי אותו, ושאלתי אותו אם הוא עולה על האוטובוס למרכזית, והוא אמר לי שכן...
התקרבנו אחד לשנייה והוא חיבק אותי. כשהתנתקנו הוא אמר לי בצחוק שיש לי מזל, כי בד"כ אנשים שהוא מחבק אותם צריכים
לשלם לו, אז אמרתי לו בצחוק שאני אביא לו את הכסף ביום ראשון. אז הוא נעשה רציני, הסתכל עליי במבט שובה, חייך,
ואמר לי: "אותך אני מחבק בלי שתשלמי לי! בשבילך זה חינם!", ואז הוא הלך...
כל הנסיעה לא הפסקתי לחשוב עליו, ואני לא מאמינה שאני כבר מתגעגעת אליו - אני לא יודעת איך אני אחזיק מעמד עד יום
ראשון בלי לראות אותו...
והנה, אחרי 3 שנים שהייתי מאוהבת בעוז, פתאום עולה לי חיוך מטופש על הפנים, העיניים שלי נוצצות ואני לא מפסיקה
לחשוב על מישהו, והפעם? זה כל-כך לא עוז. מאוהבת? אוהו, ברמות מטורפות.
עם עוז דיברתי באיסיקיו לפני איזה 3 שעות... הייתה שיחה בסדר, הוא סיפר לי על הצבא ועל הכל, עד שהוא נעלם פתאום.
ואתם יודעים משהו? זה כבר לא כל-כך מזיז לי!
שיהיה לכם סופ"ש מדהים, וחודש מדהים. אני מאוד אשמח לתגובות, ולעצות שלכם, כי אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם
האהבה הזאת...
אני אוהבת אתכם המון-המון, עמיתי. 3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
