•°«כותבת מהלב»°•

האמת? לפוסט הזה לא יהיה נושא ולא כלום, כי אני לא יודעת מה אני אכתוב פה...

הרגשות מתערבבים לי, ופשוט בא לי לבכות, בלי שום סיבה מיוחדת. אני שונאת את המצבים האלה שהכל הולך ממש טוב, וטוב לי, ואני מחייכת  בלי סיבה,

ואז... מגיע איזה משהו טיפשי ומפגר שגורם למצב רוח שלי לרדת. זה מה שקרה לי השבוע.

היו לי מלא קטעים מצחיקים עם משה השבוע, והיינו מלא זמן ביחד, וכל דקה שאני נמצאת איתו היא דבר ממש מאושר. הוא ואני עשינו בוחן בלשון

[זה נראה יותר כמו מבחן], ואני סיימתי אחרי חצי שעה. אבל הוא? היה לו בלאק אאוט באמצע הבוחן, והוא שכח הכל! אז מה עשיתי?

ישבתי 45 דקות בחדר מורים, מול החדר שהוא עשה בו את הבוחן [שהמורה הפוסטמה השאירה את הדלת פתוחה], ועשיתי לו יותר מחצי בוחן. מה מצחיק?

בגלל שהיה בינינו איזשהו מרחק שלא מאפשר לדבר, וגם בגלל שהיינו בפאקינג חדר מורים, היינו צריכים להזיז את השפתיים בתנועות מוגזמות, ונראינו כמו זוג עילגים.

נכון שזה לא נשמע מצחיק? אז זהו, שזה היה ממש מצחיק! כשיצאנו מהחדר מורים שנינו פשוט עמדנו באמצע השביל והתחלנו לצחוק - זה היה אחד הטובים.

חוץ מזה שעכשיו הוא חייב לי את החיים שלו, וכל מילה שנייה שיוצאת לו מהפה לידי היא "יואו, את מלכה! הצלת לי את החיים! אין עלייך, אני מת-מת עלייך!". XD

גם הייתי ביום שלישי בפנימייה [ידיד שלי תופס ממני מורה ללשון], והיה ממש נחמד ומצחיק - אפילו יצא לי לדבר עם משה איזה חצי שעה. בערך חצי מהשיחה הייתה

הסיפורים שלי ושלו על מה שהיה בבוחן [לניקו, זה שביקש ממני שאני אעזור לו]. [:

אז עכשיו אתם בטח שואלי מה לעזאזל הבעיות שלי... אז זהו, שאני לא ממש יודעת.

איך שקמתי בבוקר, והיה את המזג אוויר המגעיל הזה, עם השמיים האפורים, וראיתי שאני מפספסת את האוטובוס [מה שאומר שהמורה לספורט תחנוק אותי,

כי זאת הפעם ה-100 שאני מאחרת], ידעתי שזה הולך להיות יום ממש מגעיל.

בשיעור ראיתי את משה ממש מרוחק, מבואס כזה, כאילו הוא במקום אחר, והייתה לי הרגשה שאם הוא היה לבד, הוא היה בוכה. שאלתי את ניקו מה קרה לו,

והוא אמר לי שהוא לא יודע... בהפסקה, קצת אחרי הצפירה, הוא התיישב על השולחן שלו, אז ישבתי על הכיסא, קרוב אליו. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי

שלא קרה כלום, אבל אני יודעת שקרה משהו - הייתם צריכים לראות את המבט שלו, את השפת גוף שלו. אני בטוחה שקרה לו משהו, וזה מדאיג אותי...

יש לי מין הרגשה כזאת מגעילה, כאילו כל שנייה אני הולכת לפרוץ בבכי. זה מעצבן אותי, כי אני לא יודעת למה!

אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה, אני לא יודעת למה בא לי לבכות, אני לא יודעת למה לא טוב לי. לפעמים יש את הרגעים האלה,

את הימים האלה שפשוט בא לי לברוח.

בא לי לברוח מהכל, מכולם, מכל מה שסובב אותי. לברוח ממה שאני מרגישה, לברוח ממה שקורה לי, לברוח, לרוץ, שאף אחד לא יראה אותי.

כאילו שאסור לי להיות ככה, כאילו שאסור לי להשבר...

אני רוצה לברוח מכאן! לברוח מהבנות שמנסות לקרוא אותי, להבין מה קורה לי. לברוח מההורים שלי, שלא אכפת להם ממני בכלל.

לברוח מהגעגועים שאני מרגישה למישהו שכבר מזמן תפסו את המקום שהיה לי בלב שלו. לברוח מהרצון הזה לראות את אח שלי,

ולבקש ממנו שיחבק אותי בלי להגיד כלום. לברוח מהדמעות שמתעקשות לבוא בלי סיבה, לברוח מהמצב רוח המגעיל הזה, לברוח מההרגשה הזאת

שהכל רע, ששום דבר לא יהיה טוב. לברוח מההרגשה שאין לי חברים אמיתיים, לברוח מההרגשה שאני לבד, שאין לי אף אחד. לברוח מהרצון הזה לחבר,

למישהו שיאהב אותי בלי תנאים, בלי אינטרסים, למישהו שיעשה לי טוב, למישהו שאני אוהב. לברוח מחברות שלי, שכל היום עסוקות עם החברים שלהם 

ומשאירות אותי לבד. לברוח מההרגשה שכלום לא הולך לי, שהכל מתפקשש לי.

אבל בעיקר? לברוח ממנו, מהעיניים היפות האלה, מהפנים המדהימות האלה, מהחיוך המושלם הזה, משהפתיים האלה, שאני כל-כך רוצה לנשק.

לברוח ממה שאני מרגישה אליו, מכמה שאני אוהבת אותו. לברוח מהתחושה הזאת שאולי הוא יודע מה אני מרגישה אליו, שזה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו. 

לברוח מהידיעה שהוא ואני אף פעם לא נהיה ביחד, ש"אנחנו" זה לא אפשרי. לברוח מהידיעה שהוא יהיה בדיוק כמו ומה שעוז היה - חלום שלא יתגשם,

אהבה בלתי אפשרית, אהבה מרחוק, ובעיקר? בעיקר לא שלי.

אני כל-כך רוצה לברוח מכאן...