אני יושבת מול המחשב, מנסה לכתוב, ולא ממש מצליחה. לא מצליחה לתאר מה אני מרגישה, מה אני חושבת, מה קורה לי.
החודש האחרון עבר כל-כך מהר, ועם זאת, הוא הרגיש לי כמו נצח - נצח ארוך שנדמה שלא ייגמר לעולם. נצח שנמשך,
ונמשך, ונמשך... אני לא יודעת עד מתי.
הוא לא כאן עכשיו, הוא רחוק מפה, בקילומטרים ארוכים, נדמה שממני הוא רחוק אפילו במספר רב יותר של קילומטרים.
לחשוב שעד לפני חצי שנה הייתי הבנאדם הכי קרוב אליו, והוא היה הבנאדם הכי קרוב אליי. לחשוב שלפני חצי שנה
אהבתי אותו כמו שאני לא אוהב בחיים שלי... ועכשיו? הכל השתנה לי.
הוא בצבא עכשיו, אני אפילו לא יודעת איפה. הוא היה אמור להיות עם אח שלי, בסיירת 'דובדבן' - אח שלי היה אמור להיות
החובש של הצוות שלו.
אבל יום לפני הגיבוש הוא נקע את הרגל, ואבא שלו אמר שהוא פרש מהגיבוש. אני לא יודעת מה הוא עשה בסוף, אם הוא עבר
בסוף את הגיבוש, אם נתנו לו לעשות שוב את הגיבוש, באיזה יחידה הוא... אני לא יודעת שום דבר שקשור לחיים שלו עכשיו.
והנה אני, פה בבית, על המחשב, מנסה לתאר ולפרוק קצת מכל הרגשות והמחשבות שמסתובבים לי בלב ובראש,
ופשוט לא מניחים לי, לא עוזבים אותי במנוחה.
והוא? בצבא, אני לא יודעת איפה, אני לא יודעת באיזה מקום, ואני לא יודעת מה הוא עושה עכשיו - אם קשה לו, אם טוב לו,
אם רע לו.
לחשוב שפעם הייתי הראשונה ששמעה על הדברים האלה, על החיים שלו...
לפני חודש וקצת ראיתי אותו במועדון, הוא היה שם, בא להתאמן לפני שהוא מתגייס.
זה היה יום שישי, בכלל לא חשבתי שהוא יבוא, למרות הסמס שהוא שלח לי, שאמר שהוא יבוא - חשבתי שהוא סתם
עובד עליי. אבל מסתבר שהוא היה רציני, וכשיצאתי מהחדר הלבשה, שתיתי לי בנחת מים, וחברה שלי שאלה אותי אם
זה לא עוז שעומד שם... באותה שנייה ירקתי את כל המים שהיו בפה שלי לכיור - הייתי בשוק.
במשך כל האימון הוא הסתכל עליי, לא יכולתי שלא לשים לב - אולי בעצם הוא רצה שאני אשים לב, אבל דיי ניסיתי
להתעלם מהמבטים האלה שלו. רק שהעיניים האלה לא יסתכלו עליי ככה, כמו שהן תמיד הסתכלו עליי.
כשנגמר האימון לא הלכתי הביתה, נשארתי שם עוד, לא רציתי ללכת משם, כאילו קיוויתי שיקרה משהו, והאמת? בואו נאמר
שסוג של צדקתי. כשיצאנו מהמועדון (היינו עוד 5 איש, חוץ מעוז וממני), התחלנו ללכת למכוניות, וכשהוא ואבא שלו נעצרו כדי
להפרד, עצרתי גם אני. הוא נתן כיפים לאיזה כמה אנשים שעמדו לפניי, וכשהם נפרדו, התחלתי להתקדם לכיוון המכונית
של מי שלקחו אותי - פשוט לא יכולתי לעצור שם, לומר לו שלום כשאני יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה שאני רואה אותו...
פתאום הרגשתי שמישהו נוגע לי בכתף, ומושך אותי אליו - זה היה הוא. הוא כאילו הביא לי "כיף", אבל המשיך להחזיק
את היד שלי. השפלתי את המבט, לא יכולתי להסתכל עליו, לא רציתי.
אבל הוא הידק את האחיזה שלו, ולא הייתה לי ברירה אלא להסתכל עליו, ישר לתוך העיניים, והוא חייך. חייכתי אליו בחזרה,
ולחשתי לו: "אתה מתגייס ביום חמישי, נכון?", והוא הנהן עם הראש שכן. פתאום הוא לקח גם את היד השנייה שלי בשתי הידיים
שלו, הידק את האחיזה עוד יותר, יודע כמוני שעוד מעט נצטרך להפרד...
הסתכלתי עליו, מתאפקת לא לבכות, ולחשתי: "בהצלחה, עוז". הוא הסתכל עליי במבט עצוב, ואמר: "תודה, יפהפייה שלי".
השפלתי שוב את המבט, וכשהסתכלתי עליו שוב, חייכתי אליו - גם הוא חייך אלי...
ואז קראו לי לבוא, כי מי שלקח אותי כבר רצה לנסוע הביתה, ושנינו הרפנו את האחיזה באותו זמן.
התחלתי ללכת, משאירה אותו מאחור, יודעת שהוא ממשיך להסתכל עליי. פתאום הסתכלתי אחורה, לא יכולתי להשלים עם זה
שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. גם הוא עדיין הסתכל עליי, וכשהוא ראה שאני מסתכלת עליו, הוא חייך אליי את החיוך
היפה שלו, שאני אוהבת, והעיניים הירוקות היפות שלו נצצו אליי מרחוק, והוא קרץ לי...
וזהו, ככה זה נגמר, זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, את עוז.
מיד אחרי שסובבתי את המבט, יודעת שהוא כבר נכנס לאוטו, דמעה גדולה ועגולה זלגה על הלחי שלי - לא יכולתי לעצור את
עצמי, כמה שניסיתי.
כל סופה"ש הסתובבתי כמו זומבי, בלי חשק לכלום, לא אכפת לי מכלום, סגורה לכל העולם, כאילו ששום דבר לא נוגע לי...
ועדיין, כשאני נזכרת בפעם האחרונה הזאת, כואב לי, ואני מתחילה לבכות, כי אני מתגעגעת אליו עד היום, עד עכשיו, כל יום.
ואני יודעת שכל פעם שאני אזכר בחיוך הזה, שהיה שלי, ובעיניים הירוקות והיפות האלה נוצצות אליי, אני אתגעגע.
אתגעגע לאהבה הזאת, לקרבה הזאת, לתחושה נפלאה של חום, שעוטפת אותך, וממלאה לך את כל הגוף.
אני אתגעגע לדעת שיש מישהו שאוהב אותי בעולם, שיש מישהו שאני הכי חשובה לו, ושיהיה לצידי תמיד.
אבל זהו, אין יותר עוז, אני יודעת את זה, אני מבינה, ואיכשהו, מנסה לקבל את העובדה הזאת.
וקשה לי, קשה לי לקבל את העובדה שאני ממשיכה להתגעגע, בעוד שהוא מזמן לא מתגעגע אליי. קשה לי לקבל את העובדה
שאני כל-כך רוצה להיות איתו עכשיו, והוא רוצה להיות רחוק ממני. קשה לי עם העובדה שלא עובר יום אחד שאני לא חושבת עליו,
בעוד שהוא מזמן הפסיק לחשוב עליי. קשה לי עם העובדה שלא שכחתי אותו, שהוא עוד מסתובב במחשבות שלי, ושבעצם אני
בחיים לא אשכח אותו, למרות שאני יודעת שהוא שכח אותי, השאיר אותי מאחור, כחלק מחיים שאני מזמן לא נמצאת בהם.
אבל הכי קשה לי? הכי קשה לי עם העובדה שעמוק בפנים, הכי עמוק בפנים - אני אוהבת אותו, כל-כך אוהבת את האידיוט הזה.
והוא? הוא כבר לא אוהב אותי. ויותר מזה? הוא אוהב מישהי אחרת.
שיהיה לכולם שבוע טוב, ושנה טובה, שעוד מעט מתחילה. הפוסט הבא לא יהיה ממש אחרי השנה החדשה, אבל הוא יגיע עוד
פחות משבועיים, להערכתי.
יש לי מלא דברים לכתוב, בעיקר משהו חשוב אחד, שאני מעדיפה להקדיש לו פוסט שלם. ככה שהפעם? לא תצטרכו
לחכות חודש.
אז שיהיה שבוע טוב, ותהנו לכם בשנה החדשה, עם התחלות חדשות, ורק דברים טובים! תודה לכל מי שהגיב שהגיב לפוסט
האחרון, של המכתב. אני אוהבת אתכם המון-המון, עמיתי. 3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
