•°«כותבת מהלב»°•

חברות? אני לא חושבת שאני בכלל יודעת מה זה, ודיי איבדתי אמון במילה הזאת - "חברות".

כן, יש מסביבי הרבה אנשים, אני אף פעם לא לבד פיזית, תמיד יש איתי "חברים", אבל זה לא מרגיש ככה,

בפנים אני מרגישה הכי לבד בעולם.

אני לא יכולה להצביע ממש על מישהו, ולומר: "הנה, זה מישהו שאני סומכת עליו הכי בעולם, הוא תמיד יהיה איתי".

החברות שלי כבר מזמן עזבו, הרי אף אחד לא אוהב להיות עם מישהו שאין לו מצב רוח טוב. ואני? מה לעשות,

כבר מזמן אני לא במצב רוח טוב, מחייכת ככה סתם. 

ה"חברות" שלי כבר לא טורחות לשאול מה קרה אם הן רואות שרע לי - כנראה שהן התייאשו. וגם אם הן שואלות, אני רק

מוציאה משפט אחד מהפה, והן כבר מחליפות נושא. עכשיו הבנתם למה כבר איבדתי אמון במילה הזאת, "חברות"?

אצלי, מבחינתי, חברות תמיד היו משהו חשוב, דבר שאני אף פעם לא אזניח. חברות אצלי היו ב"טופ 5" בסולם של

"הכי חשובים". אם יש משהו שאני יכולה להעיד על עצמי, זה שאני חברה טובה.

תמיד ניסיתי להקשיב לחברות שהיה להן רע, לייעץ את העצות הכי טובות וחכמות, או סתם לתת חיבוק גדול אם לא היה לי

משהו לומר, שיעשה להן טוב. ידעתי שאני, בשביל חברות שלי? 24/7.

אצלי אין דבר כזה "נו, אבל אמצע הלילה, מה את מתקשרת עכשיו?", או "וואי, אני במצב רוח רע, אין לי כוח גם למצבי רוח

שלך עכשיו". החברות הקרובות שלי, וגם אלה שפחות קרובות, תמיד ידעו שאליי הן יכולות לפנות בכל מצב, בכל שעה,

ובכל יום, כי אני תמיד אקשיב למה שקורה להן, ושאני תמיד אייעץ.

עם הזמן, למדתי שחברות שלי באות אליי רק כשרע להן, כשהן צריכות לספר משהו שקרה, ולקבל עצות טובות חינם.

למדתי שלי הן לא מקשיבות יותר, ושהן רואות בי סוג של פסיכולוגית. זה כאב לי, כי כמובן שגם לי יש דברים שקורים לי,

שבא לי לשתף את החברות שלי, ולאור הקשר הרע ביותר שיש לי עם אמא שלי, אין לי ממש למי לספר חוץ מלחברות שלי.

אבל בשבילן הייתי הפסיכולוגית, ופסיכולוגים? אף פעם לא מדברים עם המטופל על כמה שרע להם...

אז התרגלתי לא לספר כלום, להסתגר עם עצמי, לשדר שאצלי תמיד הכל בסדר, ואף פעם לא להראות שרע לי.

ואם החברות היו שואלות אם קרה משהו? תמיד הייתי עונה שלא קרה כלום, שהכל מצוין, ושהחיים שלי ממש אחלה.

אם הן רק היו טורחות לשמוע את הציניות שהתווספה לקול שלי, אולי הן היו מצליחות למנוע את הבכי שבא מאוחר יותר.

ואז פתחתי את הבלוג הזה, כי הבנתי שמה"חברות" שלי בבצפר לא ייצא לי כלום, וחוץ מזה? כתיבה הייתה מאז ומתמיד אחד

הדברים שהכי אהבתי לעשות.

הייתי כותבת פה כמעט מדי יום מה עבר עליי, איך היה בבצפר, ומה קורה איתי. בהתחלה באמת לא היו יותר מדי תגובות

[אולי כי נשמעתי כמו פאקצה בת 12], אבל יותר מאוחר כבר היו. דרך הבלוג הזה הכרתי המון אנשים מדהימים, שאם אני

אתחיל פה להודות להם, כנראה כבר לא יהיה לי מקום, והפוסט הזה ייצא יותר ארוך ממה שתכננתי. אז כל אלה שהיו איתי

במהלך השנה ו-7 חודשים שהבלוג הזה פתוח? תודה רבה לכולכן. [:

וזהו, החברות כבר לא שואלות יותר מה קורה, כנראה שגם הן התרגלו שאצלי "הכל בסדר", אז גם אם הן רואות שרע לי,

הן כבר לא טורחות לשאול אם קרה משהו.

ואני? אני מסתדרת עם זה, כי יש לי את האנשים המדהימים האלה שהכרתי בישראבלוג. ונכון שלפעמים הייתי פשוט

רוצה חיבוק, ולא עצות, או הטפות, או מילים יפות ונכונות - פשוט חיבוק. לפעמים הייתי פשוט רוצה לרוץ לכל אחת

מהחברות שלי [שרובן גרות מאוד רחוק ממני], ולחבק אותן חיבוק חזק, ופשוט להירגע מכל הדברים שקורים לי

בזמן האחרון. כרגע אי אפשר, כי יש לי עוד איזה שנתיים לרישיון, אבל אני יודעת שברגע שיזדמן לי, אני אסע לבית של

כל אחת מהן, ואבקש מהן שיתנו לי חיבוק חזק.

עכשיו עוברת עליי תקופה קשה, ודווקא לא היה מזיק לי איזה חיבוק קטן. כי נמאס לי מעצות, נמאס לי ממילים, נמאס לי

מניחומים, נמאס לי מ"יהיה טוב" הזה, נמאס לי שאף אחד לא מבין כלום. כולם חושבים שהם מבינים,

ובעצם אף אחד לא מבין. אף אחד לא יודע כמה קשה לי עכשיו, כולם חושבים שהם יודעים הכל יותר טוב ממני. 

ואז הם מתחילים לומר כל מיני דברים, ששמעתי כבר עשרות אלפי פעמים, וכבר נמאס לי מזה. כל מה שאני רוצה זה

חיבוק - אפשר? תודה. פשוט, כי ה"חברות" שלי כבר מזמן הפסיקו לחבק אותי, ומזמן הפסיק להיות להן אכפת ממני.

חברות? מה זה בכלל? אני לא מאמינה בזה.

אה, כן, ולסיום אופטימי ביותר? או שלא... הוא מתגייס ב-22.11. הו, האושר! אז זהו, שלא.

כמה שקשה לי להודות בזה, אולי בפנים, עמוק-עמוק בפנים? אני מתגעגעת אליו, פשוט ככה.

ואולי עוד יותר בפנים, במקומות שאפילו אני לא יודעת איפה הם? אני עוד אוהבת אותו.

עריכה: 10.11.07, 00:37

"אוף, את לא מבינה. אני מסתכלת באוואי שלו 7000 פעם ביום, ולא כותבת לו כלום".

"למה את מסתכלת לו באוואי ולא כותבת כלום?".

אני רק רוצה לראות מה איתו, איך הוא מרגיש, אם טוב לו, אם הוא מאושר, מה הוא עשה, אם יש לו מישהי בכלל...

אני רק רוצה לדעת, ואני מכירה אותו טוב, ככה שאני יכולה להבין לפי האוואי".

"אז למה את לא שואלת אותו פשוט? זאת רק הודעה אחת שכתוב בה "מה 'ניינים איתך?".

"זהו ש... כבר שכחתי איך עושים את זה".

"חחחחחחחח מה? עושים את מה? מה בדיוק שכחת?".

"שכחתי... איך לדבר איתו, שכחתי איך זה להיות איתו בקשר. אבל את יודע מה הכי שכחתי?".

"מה?".

"שכחתי מה זה לאהוב אותו, שכחתי מה זה כשהוא אוהב אותי, שכחתי אותנו".

"אבל... איך אפשר לשכוח דבר כזה?".

"אני לא יודעת. אולי כדאי שתשאלי אותו? הוא יודע הכי טוב מכולם". =/