•°«כותבת מהלב»°•

הפוסט הזה נכתב ביום כיפור, כמה שעות אחרי שחזרתי מ"ההליכה השנתית" שאנחנו תמיד עושים בימי כיפור למרכז חורב.

בימי כיפור בד"כ עושים חשבונות נפש, וכל השטויות האלה. האמת? מה שעשיתי לא היה ממש חשבון נפש, פשוט יצא לי

לחשוב על הרבה דברים...

איך התשניתי בכמה שנים האחרונות, הא? לא חשבתי שבן-אדם מסוגל להשתנות ככה. זאת אומרת, ידעתי שאנשים משתנים,

אבל לא ככה.

מפרינססה ורודה, נאיבית, וחייכנית, הפכתי למישהי שחיוך הוא אחר הדברים האחרונים שעולים על הפנים שלה.

נכון, לא קרה לי משהו גדול, כמו נגיד שמישהו שחשוב לי מת, חס וחלילה. אבל כן איבדתי מישהו, גם אם לא בצורה

הנוראית של המוות.

אני מסתכלת על עצמי לפני שנתיים, שלוש, או ארבע שנים, ולא מאמינה למה הצלחתי להפוך..

אולי זה לא כזה קיצוני, אבל זה עדיין שינוי, אפילו די משמעותי. פעם הייתי צוחקת מכל שטות קטנה, לא הפסקתי לחייך,

הייתי שמחה ואופטימית רוב היום.

והיום? פס שחור ועבה של עפרון שחור מנסה להסתיר את העצבות, שכל מי שיטרח להסתכל עמוק בעיניים שלי, יוכל לראות

אותה משתקפת מהן.

הריקנות שמשתקפת מהעיניים הכחולות שלי, שהוא כל-כך אהב. ואני? אני מקבלת את זה, כי ככה אני עכשיו - לא בדיוק מה

שהיו מתארים "שמחה".

אני לא יודעת מתי הגיע השינוי, כי הוא היה די הדרגתי, והתפרס על פני שנים שקרו בהן כל מיני דברים שהלוואי ויכולתי לשכוח.

עוז... הוא אחד הדברים שהכי גרמו לשינוי.

זאת אומרת, לא הוא ספציפית, אלא דברים שקרו במהלך ההכרות שלנו. לפני 3 שנים ראיתי אותו בפעם הראשונה, ולא חשבתי

בכלל על האופציה ש-3 שנים לאחר מכן, אני הולכת לאבד אותו בצורה כל-כך כואבת.

ולפני שנתיים? אז בכלל היה מושלם, הקשר שלנו סוג של "פרח" באותה תקופה, ואני הייתי הכי מאושרת בעולם.

כל היום הסתובבתי עם חיוך בננה  על הפרצוף, ועם עיניים חולמניות ומעופפות. כן, היו דברים שקרו אז, דברים רעים,

אבל סלחתי עליהם, כמו על הכל.

וגם לפני שנה הכל היה מושלם, ביום כיפור שלפני שנה. ב-1:30 בלילה - אני במחשב, מחפשת איך להעביר את הצום ואת

השעמום המוחלט שעפף אותי.

פתאום טלפון, זה היה הוא: "איפה את?", הוא שואל בין הרעש שהיה מסביבו. "בבית, עוז, איפה נראה לך שאני?",

הייתה תשובתי הצינית. "מה, את לא בחורב?!", הוא שאל בצעקות, מנסה להתגבר על הרעש.

"אם אני אומרת לך שאני בבית, ואני לא גרה בחורב, אז למה נראה לך שאני בחורב?", שאלתי אותו, חצי מגחכת.

"נו, אז תבואי לחורב, שאני אראה אותך קצת, שנדבר... לא נפגשנו מלא זמן, עמיתי.", הוא אמר בקול מתחנן,

שהוא יודע שתמיד קונה אותי. "תגיד, ראית מה השעה לפני שהתקשרת אליי, או שאין לך שעון בפלאפון? 

פאקינג 1:30 בלילה! אתה לא רציני שאני אעלה עכשיו לחורב, לבד.", אמרתי לו, הפעם כבר מחייכת.

"נו, די, ילדונת, אל תהיי כבדה, באמאשלך! אני רוצה לראות אותך, ואני מתגעגע אלייך, בבקשה, יהיה לך כיף איתי פה,

תהיי איתי, ואח"כ אני אלווה אותך הביתה, טוב, מאמי?", הוא אמר לי, ויכולתי לראות דרך הטלפון את החיוך היפה הזה

מתנוסס על הפנים שלו. "ומה בדיוק גורם לך לחשוב שאני אתלבש עכשיו שוב, ואלך יותר מחצי שעה, רק כדי

לראות אותך, הא?!", שאלתי אותו, מתאפקת לא לצחוק. "אה...", הוא אמר, ושתק לשנייה. "אולי, במקרה,

אבל ממש במקרה, את אוהבת אותי, ממש-ממש קצת?", הוא חצי שאל-חצי אמר.

"עם כל הכבוד לאהבה הגדולה שלי אליך, אני חושבת שאני אשאר בבית, חמוד שלי, ברשותך.", כבר לא יכולתי

להתאפק מלצחוק. "את רעה, את יודעת את זה? והנה, אולי את לא רואה, אבל אני מוציא לך לשון עכשיו, מרשעת!

חכי, חכי - עכשיו אני אייבש אותך עד שתראי אותי! זאת אומרת, אם אני בעצמי אוכל להתאפק, וזה לא יקרה, אז עזבי.", 

גם הוא כבר ממש צחק. "טוב, אז כיוון שאני לא מפחדת לא לראות אותך, כי אתה לא תוכל להתאפק, אני אתן לך לעשות

שטויות עם החברים הטיפשים שלך, שצועקים לי שטויות בטלפון. לילה טוב, מאמי.", אמרתי בקול מתוק. "לילה טוב גם

לך, נסיכה. אם נדמה לך שתוכלי להתחמק ממני - תחשבי שוב, טוב?", ואז הוא ניתק.

כן, זה מה שהיה ביום כיפור, לפני שנה בדיוק. איזה מושלם זה היה אז, הא? איך הוא התחנן שאני אבוא למרכז חורב,

כדי שהוא יראה אותי...

והשנה? השנה אני התקשרתי אליו, והוא אמר לי שהוא בכלל לא בחיפה. הוא באחי נצרת עם איזה כמה חברים וחברות.

איך חשבתי שהשנה כן ניפגש במרכז חורב, כמו שלא קרה שנה שעברה. איך רציתי שהשנה הדברים יחזרו להיות כמו

פעם, והתאכזבתי, כרגיל. איך קיוויתי שהוא יחזור להיות מי שהוא היה פעם, ושהוא יראה אותי, ויחבק אותי כמו בפעם

האחרונה שניפגשנו, בסוכות שעבר, לפני שנה.

אבל כלום ממה שחשבתי, שרציתי, ושקיוויתי לא קרה השנה. כי זה לא משנה מה אני חושבת, רוצה, או מקווה. מה שמשנה

זאת המציאות, רק היא משנה פה, רק לה יש תפקיד. והמציאות היא ששום דבר לא יחזור להיות כמו פעם - בטח לא איך שהוא

ואני היינו לפני שנה, או שנתיים. ולא, גם לא איך שאני הייתי לפני שנה, שנתיים, שלוש, או ארבע שנים.

כי אני אחרת, שונה, לא מי הייתי פעם, בכלל לא מי שהייתי פעם.

פעם? חייכנית, אופטימית, אוהבת לאהוב, חזקה, ישירה, תמיד שם בשביל החברים, אוהבת לעזור, חברה טובה, הקדשתי את

כולי לחברים. שמעתי שירים מתוקים כאלה, של בריטני ספירס וחברותיה, מתעבת כל מה שקשור לגיטרות חשמליות ותופים

רעשניים. הייתי חולמנית, אכפתית, דובשנית מתוקה כזאת.

והיום? בכיינית, יותר מדי רגישה, נשברת מכל דבר קטן, פסימית, לא מחייכת, תמיד בוכה, אגואיסטית, שונאת לאהוב, שומעת

שירי אהבה עם מילים כואבות, גיטרות ותופים שמפוצצים את האוזניים. היום אני עושה הצגות ליד החברים, שהכל בסדר,

מזייפת חיוכים, ואז הולכת הביתה ובוכה בלילה, על הכרית. היום אני כבר יודעת לומר לכולם שהכל בסדר, אבל בעצם כלום

לא בסדר. אבל אני עדיין ישירה, דוגרית, מחוספסת יותר, חזקה הרבה יותר ממה שהייתי פעם. זאת מי שאני היום,

עמית החדשה, שכבר לא כל-כך חדשה. ואני שונאת את העמית הזאת, ומקווה כל יום לחזור להיות מי שהייתי פעם,

לעמית שלפני עוז.

הייתי רוצה להיות עמית שעוז שלה, רק שלה, ולא של מישהי אחרת. הייתי רוצה להיות עמית שגם ביום כיפור הזה עוז מתקשר

אליה ב-1:30 בלילה ומתחנן שתבוא לראות אותו כי הוא מתגעגע, אבל להבדיל משנה שעברה - היא בחורב, והם נפגשים בסוף.

הייתי רוצה להיות עמית שעוז מחייך אליה את החיוך שהוא לא מחייך לאף אחת, כמו פעם. עמית שעוז מסתכל עליה כמו שהוא

לא מסתכל על אף אחת בעולם, כמו שהיה פעם. הייתי רוצה שזה יהיה יום כיפור אחר בשביל עוז ועמית.

אבל בעיקר? הייתי רוצה להיות עמית שלא איבדה את עוז, ואת האהבה של עוז...

זהו, זה הפוסט הזה שכתבתי ביום כיפור. הוא דוגרי, הא? כן, אני יודעת, אבל לא אכפת לי.

לא יודעת מה גרם לי להזכר בפוסט הזה פתאום... אולי העובדה שהיום, עוד חודש, הוא מתגייס.

וזה מזכיר לי את אוגוסט שעבר, כשהוא הלך לשנת שירות, ובכיתי על זה ימים. אבל אז לא איבדתי אותו,

הוא המשיך להיות קצת שלי. ועכשיו? עכשיו הוא כבר מזמן לא שלי. בעצם? הוא אף פעם לא היה שלי... והגיע הזמן שאני אבין את זה.

עריכה: 27.10.07, 21:14

לאחותי הקטנה המתוקה יש היום יומולדת, והיא בת שנתיים. רק רציתי לציין תאריך מיוחד, בו מלאכית קטנה ויפה נכנסה לחיים

שלי, ומילאה אותם באור.

רק רציתי שתדעו כמה אני אוהבת אותה, את אחותי הקטנה, עומר, המלאכית שלי.

וכמה אני מודה לאלוהים על שהקטנה והמתוקה הזאת הגיעה לחיים שלי. אני מאחלת לה את כל האושר שיש בעולם הזה,

ומי ייתן שהיא תמיד תהיה מוקפת באהבה, שאני תמיד אתן לה.