•°«כותבת מהלב»°•

ביום חמישי בערב חזרתי מטיול שנתי במדבר יהודה, של 4 ימים...

אני חובבת טיולים שנתיים, כן? כאילו, זה הדבר שאני הכי אוהבת בבצפר - טיולים שנתיים. ולבצפר שלנו יש איזה שניים-שלושה

טיולים שנתיים, ככה שזה כיף!

אבל בטיול הזה? פשוט סבלתי כל שנייה... כן, האכסנייה הייתה מגניבה ויפה ברמות. המסלולים היו אחלה, לא קשים מדי,

אבל בהחלט מאתגרים, כמו כל שנה.

הנופים היו מדהימים ביופים! כל הקטע הזה של חיים באמצע המדבר... פשוט וואו. הלילה באוהל הבדואי היה סבבה -

אפילו היו מקלחות ושירותים מסודרים!

בלילות ישנתי ממש טוב, כמו בול עץ... אפילו שישנו רק איזה 5-4 שעות כל לילה.

אז מה כבר היה כל-כך רע, שזה אשכרה הטיול השנתי הראשון שלא נהניתי בו בכלל? החברה שהייתה לי שם, כעיקרון.

בגלל שאנחנו 12 כיתות, הם תמיד מחלקים אותנו לחצי בטיולים שנתיים - זה הרי קצת קשה להוציא 12 כיתות ו-400 ילדים

לאכסנייה או לשינה באוהל בדואי, נכון?

אז המחזור הראשון של השכבה היה משני עד חמישי, ומחר יוצא המחזור השני של הטיול...

הפואנטה? רוב החברים שלי נמצאים במחזור השני. כולל יעל, הסוג של החברה הכי טובה שלי, שהחליטה שהיא יוצאת במחזור

השני, ומשאירה אותי לגמרי לבד.

הפנימיונים שאיתי בכיתה - היחידים שאני מסתדרת איתם בכיתה - גם הם עברו לכיתות אחרות, בגלל הכיתה הבלתי

נסבלת שלנו. הפנימיונים שאני הכי אוהבת? הווו, הם בכלל יוצאים במחזור השני של הטיול.

החבר הכי טוב שלי, לשעבר? הוווו, הוא דווקא כן היה במחזור שאני יצאתי אליו! אבל בואו נגיד שאנחנו אפילו לא אומרים שלום

אחד לשנייה בימינו. אז כן, כמה ששנינו תיכננו את הטיול הזה - איך נהיה ביחד, כמה כיף יהיה לנו, איך הוא יהיה איתי כל הזמן...

הוא אפילו לא שם עליי בטיול, והיה עם החברה שלו.

היא דווקא כן הייתה איתי... בזמן האחרון אנחנו חברות דיי טובות [אבל על זה אני כבר אכתוב בפוסט הבא שלי].

וכן, חברה שלי עברה מכיתה אחרת לכיתה שלנו במיוחד בשבילי - הבאסה היא שהיא בכלל לא הייתה איתי כל הטיול,

אלא עם כל הבלתי נסבלים מהכיתה שלי.

יש לי הרבה חברות מכיתה אחרת, אבל העניינים דיי הסתבכו לי... אחת מה"חבורה" הזאת אמרה לי שמישהו [או מישהי,

שיותר סביר להניח] סיפר לה שליכלכתי עליה מאחורי הגב שלה.

קודם כל, בואו נגיד שזה ממש לא נכון! בעיקר בהתחשב בעובדה שממש התקרבנו בזמן האחרון, והחשבתי אותה ואת

החברות שלה כחברות ממש טובות שלי.

אז לא משנה מה אמרתי, או כמה ניסיתי לשכנע אותה שהדבר האחרון שאני אעשה זה ללכלכך עליה מאחורי הגב...

היא לא ממש האמינה לי, וביקשה ממני לשמור מרחק, כדי שלא יהיה לא-נעים.

בלילה הראשון של הטיול היא באה אליי ואמרה לי שהיא באמת לא התכוונה שהמצב יהיה לא-נעים, ושהיא כן רואה שאני

מאוד כנה איתה. היא גם אמרה לי שהיא צריכה קצת זמן כדי שזה יעבור, כי היא לא כועסת עליי - היא פשוט צריכה קצת זמן.

בינתיים זה לא הולך לשום מקום, ובטיול בכלל לא הייתי איתה ועם השאר החברות שלה. זה היה דיי עצוב, כי בניתי על

להיות איתן אחרי שחוזרים מהמסלולים, אלה עם הכיתות... בגלל מה שהיה, לא הייתי איתן, כמובן.

ישבתי והסתכלתי עליהן צוחקות ביחד, וזה היה מעצבן, כי אני גם הייתי אמורה לצחוק איתן.

בכל המסלולים [12 שעות כל אחד] הייתי לגמרי לבד, הלכתי לבד, בעצירות הייתי לבד. בקיצור - סבל שלם של 12 שעות.

אחרי המסלולים, בגלל שלא היו לי את החברות מהכיתה האחרת, גם הייתי לבד! כל הבנות שהיו איתי בחדר התקלחו ראשונות,

וכשהן הלכו לארוחת ערב, אני הלכתי להתקלח. בזמן החופשי שהיה לנו עד כיבוי אורות דיברתי עם החברות מישרא בטלפון

[שושי, לינקי, תאירוש, ונופס - הצלתן אותי, אהובותיי!], כדי שאני לא אהיה לבד כמו פוסטמה, בלי לעשות כלום.

אז כן, ככה העברתי את מה שאמור להיות אחד הדברים הכי כיפיים במהלך השנה... לגמרי לבד.

אני שונאת את הכיתה הזאת, את האנשים המעצבנים שבה. אוווך, אני לא יכולה לסבול את הנוכחות שלהם! אני מתה כבר

לעבור כיתה... אני מקווה שהמחכנת/רכזת שלי תיתן לי לעבור עכשיו. מה שאני כן יודעת? אני לא מתכוונת לסבול עוד שנה וחצי

ואפילו לא עוד טיול שנתי אחד איתם...