•°«כותבת מהלב»°•

לא יודעת למה בדיוק אני כותבת על זה רק עכשיו, אם זה היה לפני 8 ימים מהיום...

אולי הייתי יותר מדי בשוק כדי לכתוב על זה, הייתי צריכה לעכל שראיתי אותו. אבל מי כבר יכול לרגש אותי, הא?

מראה של מי כבר מצריך אותי "לעכל" את זה?

טוב, כעיקרון, מאז ומתמיד זה היה רק בן אדם אחד... מי שהשם "עוז" עבר לו בראש? כל הכבוד לכם, דוז פואה!

אכן כן - מי שראיתי לפני שבוע זה עוז.

אני כבר רואה פרצופים שוקיסטים למדי, הרמת גבות מטורפת, וקריאות "וואט דה פאק?!" ממי שקורא בבלוג הזה יותר

משנה [יש כאלה בכלל? XD].

למי שלא יודע? עוז היה ותמיד יהיה האהבה הכי גדולה של החיים שלי. הייתי מאוהבת בו שלוש שנים, ויש שיגידו שאני

אף פעם לא אפסיק. אני רק טוענת שאני תמיד אוהב אותו, אבל מאוהבת... טוב, זה קצת קשה להיות מאוהבת במישהו שאת

רואה אותו בתדירות של פעם בשנה, בשנתיים האחרונות.
חוץ מזה, לא דיברתי איתו מאז ראש השנה - הוא שלח לי הודעה, וכמובן שאני הייתי חייבת להיות מגעילה אליו!

מאז לא שמעתי ממנו, עד יום שישי שעבר.

לאבא שלו הייתה יומולדת 50, וכמה חבר'ה מהמועדון של הקראטה [כן, כן, התאמנתי בקראטה עד לפני שנה, עד שהתפכחתי

והבנתי שאני כבר לא מזוכיסטית. סתם, סתם! אני מתגעגעת לשם נורא, בעיקר לחברים] סיפרו לי שהיום היומולדת 50 שלו,

ושאין מצב שאני לא באה לחגוג איתם.

אחרי כמה שכנועים מצידם, החלטתי שמגיע למאמן שלי שאני אבוא - בכל זאת, אני יודעת שהוא חולה עליי, למרות שלא ממש

נפרדנו כחברים כשעזבתי.

ב18:30 הייתי כולי לבושה, מבושמת ומהממת [כן, באאארור!], רצה למקום שבו קבעתי עם אחד הבנים [לצערי הרב, רישיון

עדיין אין לי], כדי שאני לא אאחר. טעות! אפילו שחשבתי שהקדמתי, בעצם איחרתי, כרגיל.

בערך ב19:00 הגענו למסעדה, והופעתי לראות את המאמן שלי - זאת הייתה אמורה להיות מסיבת הפתעה. XD

הוא היה דיי בשוק לראות אותי שם, וישר חיבק אותי ונישק אותי, אמר לי שהוא מאוד שמח שבאתי...

דיברתי עם אנשים בחוץ, חיבוקים, נשיקות - בכל זאת, הם לא ראו אותי 10 חודשים!

לפי מה שהמאמן שלי אמר, הייתי דיי בטוחה שעוז בבסיס עדיין, מה שאומר שאני לא אצטרך לראות אותו, למזלי - לא היה לי

כוח לזה.

אבל פתאום, בלי שאף אחד הודיע לי, אני קולטת אותו בזווית של העין שלי... תודה לאל שהייתי עם הגב אליו, אחרת הוא

היה זוכה לראות את הפרצוף דג השוקיסטי שהיה לי באותו הרגע. עברתי מהר לדבר עם מישהו אחר, רק שלא ישים לב

שאני שם בכלל. לא ידעתי איך אני אוכל להתמודד להסתכל לו בעיניים, אחרי שנה שלא ראיתי אותו. אבל איכשהו, פשוט,

בגלל שאלוהים נורא אוהב אותי, הוא הסתובב אליי... אני דיי בטוחה שהוא ראה אותי בפעם הראשונה באותו ערב, כי הוא פשוט

עזב את זה שהוא דיבר איתו ורץ אליי.

אמרתי לו "שלום גם לך, עוז", והוא חייך ואמר "שלום, יקירתי". הוא הושיט את היד שלו כדי ללחוץ את שלי, ובשנייה

שלחצתי לו את היד, הוא משך אותי אליו ומעך אותי בחיבוק שדיי התגעגעתי אליו, למען האמת.

לא יכולתי להוריד ממנו את המבט כל הערב, וממה שראיתי, הוא לא בדיוק ניסה להסתיר שהוא לא מוריד ממני את העיניים שלו.

הוא גם צילם אותי כל הערב, מה שהיה דיי מצחיק, אם חושבים על זה שוב. P=

גם ראיתי את אמא שלו, שאני לא בטוחה מי יותר אוהב אותי - היא או אבא שלו. איך שהיא ראתה אותי היא ישר חייכה, 

חיבקה אותי, שאלה מה שלומי, וכמובן... שאלה אם ראיתי את עוז ואם הוא אמר לי שלום. אמרתי לה שבטח שכן! [:

הייתי שם מ19:00 עד 23:30, ורק בסביבות 22:30 העזתי בכלל להתקרב אליו... פחדתי שאולי הוא לא ידבר איתי,

שהשיחה תהיה תקועה או משהו.

אבל כשמדובר בו, כמו תמיד - טעיתי, ממש טעיתי. השיחה איתו עברה לי כל-כך מהר, שאפילו לא הרגשתי שהזמן עבר.

דיברנו יותר מ-40 דקות, לדעתי, וכשאבא שלי אמר שהוא כבר מחכה לי בחוץ, לא האמנתי שכבר עבר לי הזמן.

ירדנו אחד על השנייה, כמו תמיד, והיה ממש מצחיק... הוא גם התחיל להתחנף אליי והכל, אמר לי שהוא כבר הספיק לשכוח

כמה אני יפה, ואם זה אפשרי - אני יותר יפה ממה שהוא זכר. אז שאלתי אותו אם הוא לא אמר לי לפני שנייה שהוא הספיק לשכוח

כמה אני יפה. כל החברים שהיו שם התחילו לצחוק, והוא אמר שלא יעזור לי כלום - אני יפהפייה. בסוף הערב, כשכולם כבר הלכו

ואבא בא לקחת אותי, אמרתי שלום לאמא שלו, לסבתא שלו, לאבא שלו [הוו הפאדיחות - המאמן שלי!], לכל החברים משם...

כשבאתי ללכת הוא תפס לי את היד - הוא עמד ממש לידי.

הוא נתן לי נשיקה, וחיבק אותי, כמובן. לפני שהלכתי לחשתי לו "תשמור על קשר, שלא תעשה לי התקפי לב כשאני קוראת
שחטיבת הצנחנים בפעולות בעזה".

אז הוא התחיל לצחוק ואמר לי שהוא מבטיח... צחקתי ואמרתי לו שאני זוכרת את ההבטחות שלו, והוא לא אמר מילה.

כנראה הוא יודע כמה אני מאמינה להבטחות שלו [נוט!].

לפני שנכנסתי לאוטו הוא החזיק לי את היד, והידיים שלנו נפרדו כמו בסרטים כזה, בסלואו מושיין. אני אשכרה חייה בסרט, הא? XD

אז ככה זה נגמר, הא? אני דיי מאמינה שזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, או בכלל שמעתי ממנו.

כמו שאני מכירה אותו - הוא לא יתקשר, הוא לא יסמס והוא לא כלום. פשוט כי... זה עוז, ככה הוא וכבר התרגלתי אליו.

במסעדה בדיוק דיברנו על זה שאנחנו מכירים כבר יותר מ-4 שנים, ושנינו היינו פשוט בשוק. כאילו, פאק! אני מכירה אותו מאז

שהוא היה בן 16, והיום הוא בן 20. הוא מכיר אותי מאז שהייתי בת 12, ואני עוד מעט בת 17... ממש מטורף.

אז כן, אני מכירה אותו, למרות שהוא השתנה - הוא השתנה בהכל. אבל אני עדיין מכירה אותו, לא משנה כמה זמן יעבור.

ובגלל שאני מכירה אותו אני יודעת שאני לא אשמע ממנו יותר, אבל אולי זה דווקא לטובה... כי הפעם האחרונה הייתה מעולה,

דיברנו והיה לי ממש מצחיק, נחמד כזה, כמו פעם. בעצם? בלי כל המעמסות של פעם, בלי הפחד, בלי האהבה של פעם,

בלי הכובד והמסיכות של פעם. זה היה קליל כזה, זורם, מצחיק... ואהבתי את זה, את ה"לא כמו פעם" הזה. [:

אז אפילו אם אני לא אראה או אשמע ממנו יותר בחיים שלי? אני יודעת שהפעם האחרונה הייתה טובה, שהיה לי טוב,

שדיברתי איתו ולא עצרתי את עצמי כמו תמיד. אני יודעת שנפרדנו בחיוכים, בחיבוקים. אני יודעת שנזכרתי כמה הוא יפה,

כי כבר שכחתי. אני יודעת שנזכרתי למה בדיוק אהבתי אותו - כשכבר שכחתי.

אני יודעת שנזכרתי כמה אהבתי אותו, למרות שאת זה אני אף פעם לא ממש אשכח... אני יודעת שנזכרתי מי הוא, מה הוא,

ושאין עליו ואין כמוהו בעולם הזה!

ואת זה? אני יודעת שאני אף פעם - לא משנה כבר זמן יעבור - אני לא אשכח... שאין כמוהו בעולם!

שיהיה לכם שבוע טוב, אנשים! בהצלחה בלימודים, בתקווה שהזמן עד החופש הבא שלנו יעבור מהר. [:

אני אוהבת אתכם המון, עמיתי. 3>