•°«כותבת מהלב»°•

גשם בחוץ, הא? השמיים אפורים ומגעילים כאלה... בערך כמו המצב רוח שלי כרגע - אפור ומגעיל. כל הכבוד לי,

על איך שאני מתאימה את עצמי למזג אוויר!

אבל זה לא רק המזג אוויר, אתם יודעים? כי אפילו שאתמול ולפני זה הייתה שמש והיה יפה, אצלי בעולם היו עננים.

עננים בגן עדן...

לא יודעת מה קורה, מה זה המצב רוח המעפן הזה, שנחת עליי משום מקום. מצב רוח רע שפשוט לא עוזב אותי...

נכון, אני כן צוחקת ואני מחייכת, אבל זה לקצת, זה לרגעים מסוימים. אני צוחקת כשאני עם אנשים, כי אני לא אוהבת להיות

עצובה כשאני עם אנשים - אין לי כוח להתחיל לנסות להסביר מה יש לי, כי נדמה לי שאפילו אני לא יודעת מה באמת יש לי.

מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא במצב רוח רע ליד אנשים... תקראו לזה צביעות, או איך שאתם רוצים, אבל כזאת אני.

אני לא יכולה להראות לאף אחד שרע לי, שכואב לי, שאני עצובה. אצלי הכל תמיד חייב להיות בסדר! אני תמיד חייבת להיות

סופר-וומן, כל יכולה, חזקה, כזאת שלא נופלת.

למה שיראו שרע לי, שכואב לי? למה שיראו שאני עצובה, שאני פגועה? למה שיראו שאני מתגעגעת? למה שיראו שאני נופלת?

נופלת עוד ועוד ועוד... אני לא יודעת לאן אני נופלת.

אני מרגישה שכולם מתרחקים, או שאני זאת שמתרחקת. אף אחד מהתלמידים שאיתי בכיתה לא נוגע לי, לא מעניין אותי

אף אחד מהם, אני לא מרגישה חלק מהם, אני לא שייכת אליהם. בהפסקות הם ביחד, חשים "חבר'ה", ואני יושבת על ספסל,

עוצמת עיניים ומקריבה את העור שלי לשמש, כאילו מחכה שהשמש שיש בשמיים תביא שמש לעולם שלי. כאילו שאני מחכה

שהיא תרפא אותי... אבל זה לא קורה, אתם יודעים? השמש לא מרפאה כלום, היא לא עוזרת. היא רק שורפת.

אז נכון, אתם תגידו לי להתקרב אליהם, להיות איתם, לא להיות בצד, להסתובב איתם. אבל אני לא רוצה, אני לא מרגישה

שייכת אליהם. אין לנו שום דבר במשותף, אני לא מתחברת אליהם בכלל. באסה שככה אני אצטרך להמשיך עוד כמעט

שנתיים, הא? אבל עדיף לי ככה... אני לא אסתובב עם אנשים שאין לי קשר אליהם בכלל. ילדים קטנים ותינוקיים, שעוד נדמה

להם שהם ביסודי - ככה הם מתנהגים, וזה לא מתאים לי.

אני מסתכלת אחורה ורואה כמה אנשים איבדתי בשנה האחרונה, ובעיקר בזמן האחרון. איבדתי כמות בלתי מבוטלת ולא הגיונית 

של אנשים... רובם היו קרובים, וחלקם פחות. חברות שדיברתי איתן כל יום - שיחות נפש, צחוקים, עצות ומחשבות.

ידידים שהיו מאוד חשובים לי, ושאני כבר לא מדברת איתם יותר. מכרים שהיה נחמד לדבר איתם מדי פעם.

עוז הוא אחד מהם, "ידיד", בערך... בעצם, הוא אף פעם לא היה ידיד שלי. אני פשוט לא ממש יודעת באיזו קטגוריה לשים אותו.

אבל גם אותו איבדתי. והוא היה מאוד חשוב לי, הוא היה מאוד קרוב אליי, ועכשיו? עכשיו אנחנו לא מדברים בכלל, אני אפילו לא

יודעת מה איתו...

חברות קרובות כמו יעל, שעכשיו אנחנו עושות טובה שאנחנו אומרות אחת לשנייה שלום בבוקר. היא נהייתה אדישה, קרה

ומרוחקת. אני מרגישה שהיא כבר לא עצמה... גם חברה אחרת שלנו אומרת את זה כל הזמן - כמה שהיא השתנתה. וזה עצוב לי,

כי אנחנו חברות כבר 5 שנים. אפילו היא עזבה, אתם רואים? זה רק מוכיח לי שבסופו של דבר כולם עוזבים, אף אחד לא נשאר!

והוא... אוי, הוא. הוא העיקרי שעזב, שהלך, שוויתר, שנטש אותי, שאיבד אותי. ואני כל-כך מתגעגעת אליו שאי אפשר לתאר

 את זה במילים. הוא חסר לי בצורות לא הגיוניות. אני נזכרת בו וישר מתחילה לבכות. הוא השאיר חור ריק וענקי שאף אחד

לא יצליח למלא - פשוט יש חור במקום שהוא היה, בלב שלי.

אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, וזה כואב לי... קשה לי להיות כל-כך רחוקה ממנו עכשיו, כל-כך זרה ושונה, כאילו

שאני עוד אחת מכולן. אנחנו בכלל לא מדברים, לא אומרים שלום, לא שום דבר. אני אפילו לא יכולה לגשת אליו כשאני

רואה שהוא עצוב, בגלל שהוא לא מספר לי כלום - עד כדי כך הכל נהרס בינינו.

ונכון, אני תקועה על ה"פעם" הזה, שכולה היה לפני חודש. אבל אני מתגעגעת ל"פעם" הזה...

אפילו החיבוק שלו לא אותו הדבר, אתם יודעים? כשהוא מחבק אותי עכשיו [לא שזה קורה] זה חיבוק קצר, מהיר.

ואני רק מתה להישאר בחיבוק הזה עוד קצת, להרגיש מוגנת עוד קצת, אבל זה לא קורה. אפילו החיבוק כבר לא אותו הדבר...

ואני מתגעגעת לחיבוק הזה, הוא חסר לי. זה חיבוק כמו שאח שלי מחבק אותי. לא, בעצם, זה לא! זה חיבוק כמו שהחבר הכי

טוב שלי היה מחבק אותי... הוא.

ואם הוא ויעל עזבו ונעלמו - מי עוד נשאר לי? אם אפילו הם עזבו, אז על מי אני יכולה לסמוך, מי נשאר? אלה שאמרו שהם לא

יעזבו גם אם אני אבקש.

מכל האנשים בעולם, דווקא הם היו חייבים לעזוב, ללכת. מכל האנשים בעולם, דווקא הוא היה חייב לוותר, ללכת, להתרחק, 

להיעלם, לנטוש אותי. כי אם הוא היה נשאר, אם היא הייתה נשארת? לא היה לי אכפת שאף אחד לא יהיה איתי. כי הם פה!

אבל הם כבר לא... אפילו החברה הכי טובה שלי והחבר הכי טוב שלי עזבו.

כי ברור! תקלטו שכולם עוזבים בסוף, כולם נוטשים, כולם הולכים בסוף, אף אחד לא נשאר! אין דבר כזה "אני תמיד אהיה פה,

לנצח", או "אל תדאגי, אני לא הולך לשום מקום". אין דבר כזה "את בחיים לא תאבדי אותי! אני פה בשבילך, ואני לא הולך לשום

מקום, גם אם תתחנני, את שומעת?". כן, שמעתי, שמעתי יותר מדי פעמים. אבל זה לא קיים... אין דבר כזה "לנצח".

בסוף כ-ו-ל-ם עוזבים.