בעיר לא גדולה שבארצנו הקטנה, ברחוב לא ראשי אך חיוני, בשכונה שכיחה אך נאה , נצבעו שלושה פסים, שהיווה דבר-מה רק כאשר צורפו יחדיו לכדי רצף שציין מעבר חציה. מעבר לזה לא היה באותם שלושה אף לא קמצוץ מהשונה או הלא רגיל. אפילו לא היה בהם זכר מהמצופה מאותם סימוני עזר לבנבנים , שהוא כמובן להעביר בני אדם בבטחה מצידו האחד של הכביש אל צידו האחר, כי היו הם שלושה, ומי כמו הולכי הרגל יודע כי אין בשלושה כמותם כל קשר לבטיחות כשמדובר על מעבר כביש המצריך כאמור רק שלושה מהם. ובכל זאת, כבר כעבור שלושה ימים מאז נצבעו הותקנו רמזורים שניים, אחד מכל עברו של הכביש, כדי לסמן על העת בה ניתן לחצות וכן את העת שאל לנו לחצות. כמובן, כמו אחיהם הפסים שעל הכביש, גם להם הרמזורים ניראה היה כי אין דורש בנוכחותם. אם כבר היה בוחר אדם לחצות את הכביש הצר מצר בשכונה הכה לא עמוסה במכוניות דווקא במעבר החצייה בין השלושה פסים, לא קרה מעולם שנמנע מלעשות כך משום שמנורתו האדומה ובה דמות עומדת זהרה מעיניו האנכיות של הרמזור. כך היו סדרי העולם בנקודה המזערית הזו של היקום.
קרה והיה, מעבר להבנתנו, שדווקא במעבר זה התחוללה סערה שהביאה את גיבורנו להחלטה שעצם הגייתה היא תעודת עניות לכולנו.
אתה! אני? כן אתה, עצור בצד! בצד? בצד של מה? פה לצידי, עצור! לשם מה? אתה חצית מעבר חצייה באור אדום. הגש לי תעודה מזהה ואני אסביר לך את החומרה שבדבר העבירה. חומרה?! כן, אתה חצית מעבר חצייה כאשר האור ברמזור היה אדום. כן, את זה כבר אמרת. נכון, וזה חמור מאוד. הולך רגל שחוצה באור אדום מעבר חציה זו עברה חמורה? לא, אי-ציות לרמזור אדום זו עבירה חמורה. ומה כל כך חמור בזה, את מי מעבר לעצמי אני מסכן. אותי. אותך?! את כולנו, עצם זה שלא ציית במודע לרמזור אדום שהוא חלק מהמערכת הענפה האמונה על הביקורת והשליטה בבטחה של התנועה שהיא בין היתר אני, אתה, כולנו, הופכת אותך לעבריין בקנה מידה מערכתי, וזה בחור צעיר, זה חמור מאוד. מערכתי? המערכת זה לא דבר שיש לזלזל בה, ולא לציית לתמרורים, בטח שלא לרמזורים, ובפרט כשהם אדומים, זה לא דבר שאפשר להתעלם ממנו. אבל אני הולך רגל, אני וותיק יותר בעולם הזה מכל תמרור ורמזור, אני נולדתי עם הזכות ללכת הרבה לפני שנאלצתי לחלוק זאת עם כלי הרכב, אם כבר שליטה וביקורת, היכן הן כאשר הם חותכים בגסות את מסלול ההליכה של אחד כמוני? הלכן דו-רגלי עוד משחר ההיסטוריה, מהימים שהמחשבה על הגעה למקום אחד אל מקום שני לא העלתה דבר פרט לצעידה בשתי רגלים. אני לא פה לענות או להקשיב לטענות שלך, בין אם הן צודקות או לאו, אני פה לאכוף ולשמור על הסדר. אבל למה דווקא פה? ישנם מקומות הרבה יותר חשובים לאכוף בהם את הסדר, צמתים גדולים, רחובות ראשיים שמועדים לפורענות הרבה יותר מהפינה הנידחת הזו בשולי המערכת. ובכן, החיים הם הרבה יותר מסטטיסטיקה.
בבוקר היום שלאחר המקרה החליט גיבורנו שעדיף להיות עץ.
רקשלושה
מוקדש לדן פלדמן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
