http://www.youtube.com/watch?v=bg92QpjRcJk
כן כן, אני חוזר במלוא הדרי. אחרי הפסקה ארוכה של כתיבה, גיבשתי רעיון מטורף(במובן המילולי) ואני חוזר עם סיפור חדש: האקדמיה לרוק, אבל אתם יכולים לקרוא לו 'האקדמיה' או, כמו שאני קורא לו, 'למי מצלצל הפעמון'.
אגב, אני הולך להכניס לכאן הרבה מאוד מוזיקה. אם אין לכם רמקולים, זה בעיה.
יום רביעי, הראשון בספטמבר אלפיים ועשר.
הכל עתיד להתחיל כאן. אני נכנס עם המזוודה שלי ביד אחת, עם תיק גב על כתפי ועם הנרתיק לגיטרת הבס שלי, לאופלד, בידי השנייה. חצר בית הספר גדולה, בערך מאה מטרים על חמישים, מרוצפת בלבנים בצבע חום בהיר, עם ארבעה כרי דשא מוריק בכל אחת מפינותיה. במרכזה, עומד פסל של אדם, גבוה יחסית, בעל שיער ארוך עד כתפיו, שפם בר-מצווה סטייל ופנים עדינות, ובידו הוא אוחז בגיטרה בעלת ארבעה מיתרים. בס, בדיוק כמו שלי. התקרבתי ובחנתי את החריטה על בסיס השיש.
"The Greatest". זה הכל. חייכתי בשקט.
קליף בארטון, הבסיסט של להקת מטאליקה. האיש והאגדה, שזכה לכינוי 'ג'ימי הנדריקס של גיטרת הבס'. השפיע על כל בסיסט מטאל שמכבד את עצמו. בית הספר החדש שלי מקדש את זכרו, אולי בגלל שהוא שוכן חמישים קילומטרים לצד ביתו הישן.
"כהן!" שמעתי קריאה וסובבתי במהירות את מבטי. שני החברים הטובים ביותר שלי, סימון טרי וסלבה דאון(Simon terry & Salva dawn), התקדמו לעברי. שניהם לבשו מה שאני לבשתי- ג'ינסים ארוכים, קרועים וחולצות טריקו פשוטות, של סימון חולצה עם פנטגראם ושל סלבה עם הלוגו של קווין.
"מה קורה, חבר'ה?" כשהם התקרבו אלי החלפנו כיפים. "איך היה החופש?"
"פאן, אתה יודע." ענה סימון. "עוד לא שמת את הדברים שלך במקום?" שאל אותי סלבה, ואני הנדתי בראשי. "החדר שלנו שם," הוא הצביע לכיוון בניין ארוך, דו קומתי, עשוי אבנים. "קומה שנייה, חדר 101. ותזדרז, עוד חמש דקות יש כינוס באולם הספורט."
התקדמתי במהירות עם הדברים שלי, עד שנתקלתי בטעות במישהי עם שיער ארוך. היא הביטה בי ומיד הסתלקה. לא היה לי זמן להתעכב על זה, והמשכתי לכיוון החדר.
חדר 102 היה חדר מרווח ונוח למדי. שלוש מיטות רכות, חדר אמבטיה רחב, קירותיו מצופות לבנים. שולחן כתיבה ארוך במיוחד, עשוי עץ, ומתחתיו מכונת סטריאו באיכות מעולה. היה מקום לדיסקים בכל מגירה, וראיתי שגם סלבה וגם סימון הניחו את הדיסקים שלהם. הצצתי בשעון וכשראיתי שלא נותר לי עוד הרבה זמן, הפלתי הכל על הרצפה (חוץ מאת לאופלד, אותה הנחתי בעדינות על המיטה). יצאתי מהחדר ורצתי לכיוון המקום שאליו הלכו סימון וסלבה.
הגעתי בדיוק ברגע שבו עלה לבמה, שהיא למעשה עיגול אבן בקוטר חמישה מטרים, הדיקן של בית הספר. הוא לבש מקטורן כהה, חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס שחורות, ובידו אחז מקרופון.
"ברוכים הבאים לעוד שנה באקדמיה לרוק על שם הגדול מכולם." הוא קרא, ומחיאות כפיים מכל רחבי האולם ענו לו.
"אחי, ראית איזה שוות יש פה?" סימון לחש באזני והצביע לכיוון הנערה שחורת השיער שנתקלתי בה קודם.
"כן." עניתי באדישות. "שוות."
"אני רוצה לברך את התלמידים החדשים, שמצפות להם שלוש שנים של סקס, סמים ורוק, בלי רול." כמה אנשים צחקו, ואחרים ענו במחיאות כפיים. אני עדיין הבטתי בשחורת-השיער, שישבה בשורה הראשונה. "כמו כן, גם להגיד ברוכים השבים לתלמידים הותיקים שלנו.
מערכות השעות שלכם חולקו ונמצאות כבר בחדרים, ולכן אני אסכם בקצרה: כיתות י' לומדים לימודיים כלליים בבוקר, לימודי מוזיקה, מעשיים ועיוניים אחרי הצהריים והרכבים בערב. כיתות י"א, לימודי מוזיקה בבוקר, הרכבים אחרי הצהריים ולימודים כלליים בערב. כיתות י"ב- הרכבים בבוקר, לימודים כלליים אחרי הצהריים, ולימודי מוזיקה בערב.
בשעות הלימודים שלנו, אנו מחוייבים לתלבושת אחידה. בחזרות עם ההרכבים, כמו כן גם בשעות חופשיות, אנחנו רשאים להתלבש כרצוננו. ההנהלה מבקשת להזכיר ששעת כיבוי האורות היא 22:00, והארוחות בשעות 07:30, 11:30, 15:30 ו19:30.
שיהיה לכם יום מוצלח." הקהל שוב הגיב במחיאות כפיים, והתפזר.
ארבע השעות הראשונות של היום עברו בשעה היסטוריה, שעה אנגלית(literature) ושעתיים מתמטיקה. אין לי בעיה עם היסטוריה או אנגלית, אבל מתמ'...זוועה. אחרי ארוחת הצהריים, הלכתי לכיתה שמלמדת בס, שם פגשתי עוד שבעה בסיסטים בגילי. רובם היו טובים, אחד לא משהו והאחרון היה פסיכופת.
האירועים המעניינים התחילו בהרכבים. נכנסתי, באיחור כהרגלי, לחדר ההרכב. הראשונה שהבחנתי בה הייתה נערה גדולה, אולי אפילו אפשר להגזים ולהגיד די שמנה, שלבשה ג'ינס, ניטים ומחוך. היה לה שיער בלונדיני ותווי פנים גסים אבל היא נראתה נחמדה. השניים האחרים, ששמחתי כשראיתי אותם, היו סימון וסלבה. סימון נופף אלי בידו וסלבה אמר לי שלום. האחרונה שהבחנתי בה, הייתה הנערה עם השיער השחור שנתקלתי בה.
"היי." היא אמרה לי. היה לה קול עמוק ועדין.
"היי." עניתי בחזרה. "אני ג'וני, אבל כולם קוראים לי כהן."
"מכירה את זה. אני מרקוס, אבל החברים שלי קוראים לי מגי." היא חייכה. היא הייתה יפה, את זה אני יכול להגיד בוודאות. רזה מאוד אבל לא מדי, לבנה, שיער שחור ארוך ותווי פנים עדינים ומעוקלים. עיניה היו כהות, חומות או שחורות, והיא לבשה ג'ינס בהירים קצרים וחולצה לבנה עם כיתוב בשחור "The only two man who undestand wemon are Ben and Gerry".
"אני ת'ופול." הציגה את עצמה הבלונדינית. לחצתי את ידה.
"טוב, אחרי שכבוד כהן הואיל בטובו להגיע, אני מציע שנתחיל." אמר סיימון. שלפתי את הבס שלי וחיברתי אותה למגבר גדול של Fender. "מה אנחנו מנגנים בתור התחלה?" סלבה שאל והתמקם מאחורי התופים.
"רוק כבד?" שאלה ת'ופול.
"בואו נתחיל ממשהו יחסית פשוט, שנראה איפה אנחנו עומדים." אמרתי. מגי הנהנה. "עד כמה פשוט?"
"הכי פשוט." עניתי והבטתי בסיימון. הוא הבין.
סלבה הקיש בתופים ארבע פעמים, וכאילו קראנו את המחשבות אחד של השני, כולנו- התופים, הגיטרה, הבס והפסנתר של ת'ופול- ניגנו את אותו השיר.
http://www.youtube.com/watch?v=2WX_4FNoto4
כשמגי התחילה לשיר, לא הייתי מסוגל להאמין שהיא שרה כל כך גבוה. יפה, כמובן, אפילו מדהים. תוך כדי הנגינה הרגשתי שהקול שלה משפיע עלי, גורם לאצבעות לזוז מהר וטוב יותר.
"אוקי, לא עד כדי כך פשוט." אמרתי כשסיימתי את צלילי הבס האחרונים.
"Layla של אריק קלפטון?" מגי שאלה.
הנהנתי. עוד ספירה, עוד ריף גיטרה וככה במשך ארבע שעות. אחרי החזרות וארוחת ערב של חמישתנו, ליוויתי את מגי אל החדר שלה ושל ת'ופול (שנשארה עם סיימון וסלבה).
"יש לך טעם טוב במוזיקה." אמרתי.
"מאיפה לך לדעת?" היא ענתה והסיטה את שערה לאחור.
-"הצעת את Layla, זה מצביע על משהו."
-"אתה אוהב את אריק קלפטון?"
-"אני אוהב רוק קלאסי...בעיקר שירים, לא רק להקות. מה איתך?"
-"הכל. מראפ ופופ, דרך קלאסי ועד מטאל. אני אוהבת הכל מהכל, אני לא בררנית. תגיד, אתה יהודי?"
-"שם המשפחה שלי זה כהן. כן, אני יהודי."
-"צודק, שאלה טיפשית."
-"אבל אני לא מאמין."
-"גם אני..."
היא אמרה עוד משהו, אבל לא שמעתי אותה, כי את הקול שלה קטע רעש שנשמע כמו אנחות כאב.
"מה זה היה?" לחשתי בלי לשים לב שקולי הונמך ללחישה.
"לא יודעת." היא ענתה. התקדמנו בשקט על הדשא לכיוון חדרי הבנות. באחד החדרים שבקומה הראשונה האור היה דולק. הבטתי במגי, והיא הנהנה. שנינו הצצנו בחלון.
הדיקן, ללא חולצה, ישב על מיטה ואחז במשהו עגול. במבט שני ראיתי שזה ראש של מישהי, אך לא היה ברור מי זאת. עם זאת, היה ברור מה היא עושה. הדיקן כנראה שם לב אלינו. הוא הדף אותה ממנו וניגש אל החלון, פתח אותו ואמר בכעס:
"אם אתם רוצים להישאר כאן, כדאי שתשתקו." הוא טרק את החלון, התלבש ויצא מהדלת.
"מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות?" מגי שאלה אותי אחרי שנעצרנו ליד הדלת של החדר שלה.
"אני לא יודע. אם נדווח, אנחנו נעוף מפה. אם לא..." עניתי, ומגי השלימה:
"המצפון."
-"כן."
הבטנו אחד מעבר לכתף של השנייה. "בוא ניקח את הלילה לחשוב על זה, טוב?" היא אמרה. "אולי נדבר עם ת'ופול, סימון וסלבה."
"כן." עניתי. נתתי לה חיבוק והיא נישקה אותי בלחי. "תודה על הליווי."
"בטח." התנתקנו, ואני התחלתי ללכת לכיוון החדר שלנו.
אני לא יכול לדווח- עד שהתקבלתי, שלא לדבר על שכנעתי את ההורים שלי. חשבתי לעצמי תוך כדי ההליכה בדשא. ראיתי כמה תלמידים יושבים עם גיטרה קלאסית במדשאה, מנגנים. זוג חלף על פני, מתנשקים תוך כדי הליכה. אבל אני גם לא יכול לשתוק.
כשנכנסתי לחדר, סימון וסלבה כבר היו שם.
"אחי, כמה זמן לקח לך? החדר שלהן לא כל כך רחוק." סימון שאל והתיישב על המיטה שבחדר הנגדי לדלת הכניסה.
"סתם, חשבתי בדרך." עניתי והנחתי את הנרתיק עם לאופלד לצד המיטה הימנית וכך סימנתי אותה כשלי.
"על מה?" שאל סלבה.
"על..." תהיתי אם לספר להם, ואז החלטתי שכן. סיפרתי.
"אחי, בוא ניתן לו מכות מחר." אמר סימון ברגע שסיימתי את סיפורי.
"ואז יצטרפו אליו י"בניקים ואנחנו נחטוף מכות." עניתי. "תשמע, סימון, כהן צודק." אמר סלבה. "זאת באמת בעיה. אולי אנחנו יכולים לגרום לו להפסיק בלי שהוא ידע שאלה אנחנו?"
-"איך בדיוק?"
-"אפשר לתת מכתב אנונימי להנהלה."
-"הוא ידע שאלה אנחנו."
-"כן, צודק."
שתקנו כמה דקות, כל אחד מאיתנו חשב על הבעיה. "טוב, בואו נדבר על זה מחר. היה לנו יום ארוך." אמרתי.
-"לילה טוב."
-"לילה טוב."
החלפתי בגדים ונשכבתי לישון במיטתי. המצעים שלה היו רכים וגרמו לי לחשוב על החיבוק של מגי.
הייתי מאוהב רק פעם אחת, ולמען האמת- היא די הספיקה לי. זאת הייתה בחורה מבית טוב, שידעה שאני אוהב אותה, והפכה אותי לידיד הטוב שלה. כמובן ששנאתי את זה, אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום. למרבה המזל, היא עברה בעשרים ביוני הקודם לקנזס, והאהבה שלי עברה יחד איתה.
אני לא מתאהב במגי. אמרתי לעצמי והתהפכתי אל התנוחה האהובה עלי, הישענות על כתף ימין. אבל, לא יכולתי להעלם מקול קטן שלחש לי: בינתיים.
"כן, מגי סיפרה לי." אמרה ת'ופול אחרי שסיימנו את החזרה שלנו. "ואני מכירה מקום שאפשר לדבר בו בלי שמישהו יקשיב לנו, בואו. ותשאירו את הכלים כאן."
יצאנו בעקבות ת'ופול, שלבשה היום מכוך עור שחור וחצאית בסגנון ויקטוריאני. הלכתי לצד מגי, ומדי פעם הידיים שלנו נגעו זו בזו. העור שלה היה רך וחמים, והרגשתי שאני...זה מוזר קצת לומר, אבל- מגונן עליה, איכשהו.
כעבור עשר דקות הליכה בחושך, שבמהלכן בוודאי יצאנו משטח בית הספר, הגענו אל נחל קטן שאור הירח המלא השתקף בו. ת'ופול התחילה לרדת לכיוונו. החלפתי מבטים עם סימון.
השביל שהוביל לנחל היה צר, והמשיך ישר או שהיה אפשר ללכת לכיוון הנגדי של זרימת הנחל. ת'ופול הלכה לשם. מתחת לשיח ערבה בוכיה, הייתה בקתה קטנה מעץ. השם Sem.T.Jaesone היה חרוט על קרש שמעל לדלת הכניסה. נכנסו, ות'ופול הדליקה מצת שהאיר את החדר היחיד. הוא היה נקי, בצורה משונה למדי, ושולחן עץ גדול ושחור היה במרכזו. חמישה כיסאות סבבו אותו. התיישבנו.
"זה לא רק הדיקן, יש בבית הספר שלנו הרבה מאוד עבירות על החוק, ואף אחד לא יכול להתמודד עם זה." פתחה ת'ופול והדליקה לעצמה סיגריה. היא הניחה את הקופסה והמצת על השולחן, כאילו הזמינה אותנו לעשן. אף אחד לא נענה.
"אני מציעה שנתחיל לאסוף מידע על השחיתות וחוסר הצדק, ונילחם בזה." אמרה מגי, שעיקמה את אפה לנוכח ריח הסיגריה.
"מה אנחנו? ליגת הצדק?" אמר סימון בזלזול קל. "לא, אני רציני, מה אתם מצפים שנעשה?"
"אנחנו חייבים לבדוק. מישהו צריך לטפל בזה." אמרתי. "אז אנחנו עכשיו מה, אגודה?"
כולם הנהנו, אפילו סימון, והוא אמר:
"אוקי, השתכנעתי. מישהו צריך לדאוג שדברים כאלה לא יקרו, ואנחנו לא סומכים על ההנהלה או המשטרה."
חשבנו, קצת כל אחד, ואז מגי אמרה:
"סמג'תס." [נהגה Semjathes].
"למה דווקא זה?" שאלתי.
-"א', זה היה השם של אלת הצדק במיתולוגיה הנורדית. ב', זה ראשי תיבות של השמות של כולנו. והכי חשוב- אנחנו ממש יכולים להכין לעצמנו שלט לשים בבקתה."
-"איך?"
-"השלט שבחוץ, זה שכתוב עליו סם ט' ג'ייסון. אם מורידים את הOne ומשנים את האותיות, זה סמג'תס."
-"השם מקובל על כולם?"
כולם הנהנו, וסלבה, שעד עכשיו שתק, הוציא בקבוק קטן של ליקר דבש וחמש כוסיות. "לחיי סמג'תס." הוא אמר אחרי שמזג וחילק לכולנו.
"לחיי סמג'תס." ארבעה קולות ענו לו.
סרקנו, כל אחד בתורו, את החדר שבו ראינו את הדיקן אונס את הנערה ההיא. דאגנו לכך שפעם בשעה יעבור אחד מאיתנו שם, בין שש בבוקר ועד שתיים בלילה. היינו עייפים, כמובן, אבל ידענו שלדבר הזה תהיה תועלת. כעבור שבועיים, סלבה אכן תפס אותו שם, גם הפעם מכריח אותה לרדת לו. סלבה צילם ומיהר משם, ופיתח את התמונות.
"זה נראה כזה משפיל, שבחורה יורדת לך." אמרתי. מגי הרימה את מבטה.
"אתה חושב?" היא נשמעה מתפעלת.
"כן, זה כאילו אני מכפיף אותה לרצונות שלי, מוריד מהערך שלה כדי שאני אהנה." עניתי.
"אני דווקא חושבת ההפך- זה גורם לגבר ליהנות, וזה מה שכל כך יפה בזה, ואני יודעת." ת'ופול אמרה וחתמה את התמונות במעטפה. "אני שולחת אותם אל החדר של המנהל, בינתיים, אתם יודעים מה לעשות, נכון?"
אני, סלבה ומגי הנהנו. היינו בצריף, שבינתיים זכה לכינוי 'הביתן של ביטן', מהמילה ביט. אני וסלבה התלבשנו בשחור, ומגי ות'ופול כבר היו לבושות. מגי הוציאה פנס, אני לקחתי כובע גרב, וסלבה שלף סיכה משרדית.
"הלכנו? שיהיה בהצלחה." אמרתי, ויצאנו.
סימון חיכה לנו מחוץ לחדר 55, החדר של הדיקן. "הוא לבד שם, בדקתי." גם סימון לבש שחור. סלבה שלף את הסיכה, פיתל אותה ופתח בשקט את הדלת. אני, סימון ות'ופול התגנבנו פנימה, ולאור הפנס איתרנו את הדיקן. בבת אחת, זינקתי אל גבו ועטפתי את ראשו בכובע הגרב. הנפתי אותו, בעוד שת'ופול סתמה את פיו בידיה הגדולות וסימון הניף את רגליו. הדיקן היה כל כך מפוחד עד כי ראינו בבירור שמכנסי הפיג'מה שלו נרטבים.
רצנו איתו בדממה אל הבריכה המקורה. המים היו קפואים בספטמבר, ומערכת החימום עדיין לא הופעלה. אל המקפצה, בגובה שני מטרים, היה קשור חבל. כשרצנו אליה, צעדינו נשמעו בחלל הבריכה. קשרנו את הדיקן ברגלו אל החבל, והפלנו אותו. הוא קירטע כמו חיה במלכודת, מבוהל. מגי התקרבה אל קצה המקפצה, נאחזה בה בידיה והתכופפה לעברו.
"ליאו, ליאו, ליאו," היא לחשה את שמו מהר כל כך, פעמים רבות כל כך ובטונים שונים כל כך, עד כי אפילו אני הייתי משוכנע לרגע כי מדברים אליו עשרות דוברים בלתי נראים. "עזוב את הילדות האלה, אחרת תסתבך, עזוב את הילדות האלה, אחרת תסתבך, עזוב את הילדות האלה, אחרת תסתבך."
הדיקן הפסיק לנוע, כאילו חטף התקף לב. סלבה חתך את החבל, וברעם של מים הדיקן נפל. בעודנו רצים מהבריכה, יכולנו לשמוע אותו שוחה בעיוורון ומתנשם בכבדות.
ההצלחה עם הדיקן, שבסופו של דבר הועף מתפקידו, הייתה מסחררת. חגגנו אותה בערב של שתייה, משחקי קלפים, ועבור ת'ופול, גם עישון.
"אז, מה עכשיו? לאן ממשיכים מכאן?" שאלה מגי, קולה מעט עולה ויורד בגלל הויסקי.
"אני שמעתי תכנית של תלמידי י"א לגנוב את טפסי הבחינה בפיזיקה. הם תכננו את זה למחר, מה אתם אומרים?" אמר סלבה. כולנו צחקנו והקשנו בכוסות.
הדבר נמשך ונמשך. לאורך שבועיים ימים, אנחנו, חברי סמג'תס, חשפנו חמש פרשות של הפרת חוקים, שחיתות ואי-צדק: ההטרדה המינית של הדיקן, גניבת המבחנים, יחסי מין בין המורה להיסטוריה ובין תלמידה, שלושה כדורי אקסטזי שהועברו במסווה של מפרטים, ואיומים על תלמיד כיתה י'. על כל מעטפה שנשלחה להנהלה, חתמנו בשם 'סמג'תס', והשם הפך לביטוי נפוץ. במשך זמן רב, רבים תהו מי הם חברי סמג'תס, או איך אפשר להצטרף אליהם. אפילו פתחו לנו פאן בפייסבוק. אנחנו חייכנו ושתקנו. את הערבים בילינו בביתן של ביטן, שותים ומשחקים. החיים היו יפים.
ערב אחד, כשחזרנו אל החדר שלנו, שעה וחצי לאחר כיבוי אורות, סלבה, סימון ואני הבחנו בשרת משוטט ברחבה. אור הפנס המהבהב שלו הלך והתקדם לכיוונו, ולכן נכנסנו במהירות אל אחד הבניין הסמוכים. הדלתות היו נעולות כולן, ידענו כבר, והפיתרון היה היה שני גרמי מדרגות קצרים ואלכסוניים עשויים עץ בקצה המסדרון. שלט מעליהם ציין שאלה שירותים לא תקינים. רצנו אל שירותי הבנים, שהיו בצד שמאל, ופתחנו את דלת העץ.
מצאנו את עצמנו בחדר רחב ידיים, בעל תקרה נמוכה. הרצפה והקירות נראו כמו אבן מגולפת, לא כאילו הם בנויים מלבנים. היה חשוך שם, אך ברגע שהגענו אור ממקור בלתי מוסבר הופיע.
"הוא שם לב אלינו?" שאל סלבה.
"לא נראה לי." לחש סימון.
התקדמנו אל מרכז החדר. "בחיים לא שמעתי על החדר הזה." אמרתי. במרכזו, על קוביית אבן מושלמת- מטר על מטר על מטר, שבפאתה העליונה היה חרוט פנטגראם, נחה גיטרה בס יפהפייה. שישה מיתרים, שחורה מעוטרת בסגול, ירוק-רעל ואדום-דם, בדוגמאות של להבות ועשן דק. צוואר עשוי עץ אלון וגוף עשוי פלדה. חמישה מצבים לפיקאפים. ראש הגיטרה היה מעוצב כמוט עץ צר שמתפצל אל שלושה מוטות, ובקצה כל מוט שני מיתרים.
מרחוק, נשמע קול שהקפיץ את כולנו. לאחר רגע של אימה הבחנתי שזוהי דלת הבניין נטרקת. כעבור עוד רגע, צליל של מפתח מסתובב במנעול. מבטי התמקד שוב בבס.
עכשיו סיימנו. איך?
מוקדש לגיטריסט 'הגדול מכולם' שאני מכיר, ולג'ינג'י האהוב עלי, לאיגרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: