הסיפור הנ"ל מבוסס על בחורה אמיתית שהיכרתי. אנא, נהגו בה בכבוד.
(איתי, אל תציין שמות). זו לא אותה ליליאן מהסיפורים הקודמים.
זה היה השיר שהיא הכי אהבה.
http://www.youtube.com/watch?v=GDlCcGBtGd0
את רוב האנשים הקרובים לנו, אנחנו זוכרים לשארית חיינו. בדרך כלל אנחנו לא נזכור את הרגע הראשון שפגשנו אותם. איתה זה היה שונה.
זה היה בשני בספטמבר, שיעור ראשון של מגמת כתיבה יוצרת בתיכון. בכיתה היו שמונה עשרה תלמידים. המורה ביקשה מאיתנו לכתוב במשך עשר דקות קטע על חוויה מהחופש הגדול, ולאחר מכן להקריא. כתבתי על מסיבה שהייתי בה- השמטתי את הסמים שהיו שם. הקראתי. כשהיו ביקורות, רובן היו רגילות יחסית- "יפה" , "אהבתי", "נחמד מאוד." המורה אמרה שהיא תלמד אותנו לתת ביקורת מנומקת יותר.
ואז היא הרימה את ידה. היא קיבלה את רשות הדיבור. "זה עמוק, יש בזה משהו מחדש. אהבתי מאוד את הכתיבה שלך." היה לה קול רגוע, מרגיע. חדש.
אחרי השיעור, ראיתי אותה בפינת הכיתה. ניגשתי אליה.
"היי." אמרתי. "גבי."
"ליליאן." היא ענתה ולחצה את ידי.
"מה שלומך?" שאלתי.
-"בסדר גמור. אתה?"
-"גם בסדר. תגידי, את חדשה כאן? פשוט, עד עכשיו לא ראיתי אותך."
היא השפילה מעט את מבטה והסמיקה קצת. "אנשים בדרך כלל לא שמים לב אלי."
-"אוי, אני מצטער. לא התכוונתי לפגוע."
-"זה בסדר, לא נפגעתי. האמת שזה נחמד, אני מסתדרת לא רע בכלל כשאני לבד."
המשכנו ללכת. היא גרה באחת השכונות הרחוקות, ולא הסכימה שאני אלווה אותה הביתה.
"אני באמת אהבתי את הכתיבה שלך." היא אמרה לפני הצומת שבה היינו אמורים להתפצל.
"תודה. למה לא הקראת את שלך?" עניתי.
-"זה אישי, מצטערת."
-"זה בסדר."
נפרדנו לשלום.
עם הזמן, ליליאן ואני הלכנו ונעשנו יותר ויותר קרובים. גם היא אהבה את הביטלס, ואהבה לראות האוס ולקרוא. היה הייתה מקסימה.
כמו שהיא אמרה לי, היא הייתה מאוד מאוד אישית. לא ביישנית, אחת שאוהבת לעשות דברים לבד. לא היה לה פרופיל בפייסבוק (לא שזה דבר רע), ומעט מאוד פעמים היא התחברה למסנג'ר. דיברנו יחסית הרבה, אני חושב שהייתי החבר הכי קרוב שלה. לא הפריע לה להעביר ימים שלמים ואפילו שבועות שלמים בבית, בהאזנה למוזיקה או בצפייה של סדרות טלוויזיה אמריקאיות. מעט מאוד פעמים קראתי חומרים שהיא כתבה.
שיחות נפש היו לנו שלוש. באחת סיפרתי לה על חיי האהבה שלי, על האקסית המיתולוגית שפעם בחודש בערך אני משתגע אחריה מחדש וכעבור יומיים עובר לי. בשנייה היא סיפרה לי על האהבה שלה- אף פעם לא יצא לה להתאהב. היא כבר חשבה שהיא נרקיסיסטית, או אפילו לסבית- אבל לא. אני אמרתי לה שהיא לא מצאה את הגבר הנכון, ושזה יבוא עם הזמן. השלישית הייתה הכי ארוכה ועמוקה. דיברנו על החיים, על מה אנחנו רוצים מהם. האמת היא שבעיקר אני דיברתי, היא בקושי סיפרה על עצמה.
לא אהבתי אותה, ממש לא, אבל להגיד שלא נמשכתי אליה יהיה שקר. היא הייתה יפה בצורה שלה. בלונדינית, עיניים ירוקות-אפורות-כחולות, גבוהה ורזה. היא תמיד הייתה בדיאטות, לא משנה כמה אמרתי לה שהיא לא צריכה. היא הייתה טיפוס מסתורי- על כל פרט שגיליתי בחיה, היו עוד עשרה שנשארו עלומים. היא מעולם לא סיפרה לי מאיפה באה, על המשפחה שלה, או משהו בסגנון. אפילו שאמרה לי כמה פעמים שאני החבר הכי טוב שהיה לה בכל חייה, ידעתי עליה מעט מאוד.
יום אחד היא פשוט נעלמה. הפסיקה לבוא לשיעורים של כתיבה יוצרת, לא ראיתי אותה יותר בבית הספר, למסנג'ר היא לא התחברה. התקשרתי אליה ולא הייתה תגובה. בבית תמיד אמרו שהיא לא יכולה לענות, או שהיא לא בבית. ליליאן, לא בבית כל כך הרבה זמן? חשבתי על הכל- תאונה, מחלה, אשפוז...אבל בכל תיאוריה היה חור שגרם לה לקרוס כמו מגדל קלפים.
היו פעמים שכעסתי עליה. אפילו שהיא "כל כך" נפתחה בפניי, והתייחסה אלי כחבר הטוב והקרוב ביותר בחייה, היא לא סיפרה כלום. שיחת הסבר? מכתב? משהו?! אפילו לא טלפון ליצירת קשר, או כתובת.
תמיד חשבתי עליה כסוג דם O. בחורה שמסוגלת לתת מעצמה לכולם, לעזור, לתרום, לסייע בכל מה שצריך. אבל בכל מה שקשור בלקבל- היא הייתה הכי סוליטרית בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: