אולי אחד משירי הרוק האדירים בכל הזמנים. הוא מגניב, מלהיב, מפורסם, קצבי ומטורף אחושקשוקה.
http://www.youtube.com/watch?v=Mu9xx5Ri278
השלב הראשון הושלם.
הוא נכנס אל החנות. חנות דרכים על הכביש הראשי, מיועדת בעיקר לתיירים ולנהגי משאית. הוא העמיד פנים כאילו הוא בוחן את המוצרים ומתלבט אם לקנות 'פפסי' או 'קוקה קולה', אך למעשה בחן את מצלמות האבטחה.
חייך, מצלמים אותך. וזה בדיוק מה שאני רוצה.
הוא הוציא בשקט את האקדח שגנב, והלך אל המוכרת. היא ישבה על דלפק ארוך ולבן, מאחוריה פוסטרים של אלביס פרסלי ומרלין מונרו. היא עסקה בספירת מטבעות קטנים ושחוקים.
"כמה זה?" שאל לאחר שלא דיבר זמן רב. קולו היה צרוד.
"אחד תשעים." היא ענתה ואז הבחינה באקדח.
"נעשה את זה פשוט." הוא אמר בקול רגוע ובטוח בעצמו. "את תעשי מה שאני אגיד לך, ובתמורה את תחיי." היא הנהנה. "אני צריך כרטיס טיסה לישראל."
"על שם מי לרשום אותו?" היא שאלה, מבועתת.
"ג'ונסון תאודור רודולפו." הוא ענה, משקר ואומת את האמת בו זמנית. "תשלמי עם כרטיס האשראי שלך."
היא הנהנה. באותו רגע הוא שמע דלת נפתחת מאחורי, והסתובב בבת אחת אליה. נהג משאית גבוה ועב כרס, עם שיער וזקן עד מותניו, יצא משם. הוא הבחין באקדח וקילל.
"מה ל..." הוא לא השלים את הקללה משום שבאותו רגע רשף האקדח ארבעה כדורים שננעצו בחזהו של הנהג. הוא התמוטט והחל לפרכס.
"סיימת?" הוא חזר אל המוכרת כאילו לא עשה דבר חריג יותר ממבט בטלויזיה.
"כ...כן." היא ענתה, מבוהלת. הוא הושיט לה שטר של 100 דולר מכיסו והלך משם.
קל משחשבתי.
פקחתי את עיני. החדר שלי היה חשוך וקריר, וכשהבטתי בשעון שלצד המיטה שלי ראיתי שהשעה ארבע לפנות בוקר.
שפשפתי את עיני, קמתי מהמיטה ופתחתי את ארון הבגדים. לא ידעתי למה. היה לי סיוט, שאני נמצא בחנות, במקום זר, ואיש שודד את החנות ויורה בי.
מרקו אמרה פעם שחלומות הן מבט אל התת מודע. אולי יש בזה משהו?
התיישבתי בכיסא שלי וחשבתי.
החנות מייצגת את העולם שלי-מורן, משפחה, חברים, להקה, ומורן. זה שאני לא מזהה אותה אומר שהדברים השתנו. והשודד...אולי הוא מטאפורה לסכנה. מורן אמרה שהקשר שלנו מסוכן.
קמתי מהכיסא, מתרוצץ בחדר כמו עכבר כלוא בכלוב. גם אם זה מסוכן, לא אכפת לי. אני אוהב אותה ואני לא מוכן לוותר עליה.
יצאתי מהחדר וירדתי למטבח. מזגתי לעצמי קולה- בדרך כלל, קפאין וסוכר מעוררים בני אדם. אותי הם מרגיעים. שתיתי. הנוזל המתוק והקר שירד במורד גרוני הרגיע אותי, אבל באותו הזמן שמתי לב שהגרון שלי כואב קצת. הדלקתי את הטלויזיה ונדדתי בין הערוצים. התקבעתי בסופו של דבר על נשויל ג'אוגרפיק. היה סרט על נמרים.
אני אוהב נמרים. אמרתי לעצמי והבטתי בחיות היפהפיות האלה. הם יפים, הם אינטליגנטים, הם ציידים מעולים, הם טורפי על, אף אחד לא מתחרה בהם, יש להם כבוד עצמי. הם מושלמים.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי בסלון ובהיתי בנמרים. בשלב מסוים החלטתי לחזור לישון. יש מחר בית ספר. יותר חשוב- מחר אני ומורן קבענו ללכת שוב לאגם.
וככה, מעודד, חזרתי למיטה. הפעם נרדמתי.
ישבתי בכיסא שלי ובהיתי בלוח, מנסה להבין למה לעזאזל משרד החינוך האדיוטי שלנו החליט שחשוב לחיים לדעת מה השטח של מעגל.
פתאום, הטלפון שלי צלצל. החלטה חכמה נורא לבחור כצלצול אסמס את "עין הנמר". המורה, אריה, הביט בי. הוא היה דתי עם כיפה סרוגה ותמיד לבש סוודרים מכוערים בצבעי אפור-כחול או צהוב-חום.
"גיא!" הוא נבח. היה לו קול מונוטוני ומדכא.
"כן?"
"תן לי את הטלפון." הוא פקד.
"לא רוצה." עניתי.
-"אז צא החוצה."
-"טוב."
לא התייחסתי לזה כאל עונש, אלא יותר כסוג של בונוס.
פתחתי את הטלפון. שיחה שלא נענתה ממורן. התקשרתי בחזרה ותהיתי. היא לא בשיעור עכשיו?
היא ענתה בצלצול החמישי. "הלו?" קולה היה חלוש.
"היי." חייכתי. "מה שלומך?"
"לא משהו, אני קצת חולה." היא ענתה והשתעלה בין המילים.
-"אוי. משהו רציני?"
-"לא, סתם צינון. תגיד, זה חשוב לך שנהיה באגם היום?"
-"כן, למה?"
-"כי נראה לי שאני אתקרר. בא לך לבוא אלי במקום זאת, בשעה שקבענו?"
-"בטח. את יודעת מה, בא לך שאני אבוא אלייך עכשיו?"
-"אין לך שיעור?"
-"אריה הוציא אותי. אני בדרך."
-"ביי."
-"ביי ביי, יפהפייה."
ניתקתי והרשתי לחיוך לעלות על שפתיי.
כעבור עשר דקות התייצבתי מול הבית של מורן. דפקתי על הדלת השחורה וכעבור חצי דקה בערך מורן פתחה אותה מולי. היא לבשה מכנסי טרנינג שחורים וגופיה אפורה כהה.
"בוקר טוב." חיבקתי אותה ונשקתי למצחה. "את רותחת."
"אני יודעת." היא הובילה אותי אל החדר שלה, נשכבה על המיטה והושיטה לעברי את הכיסא המתגלגל. "מה שלומך?"
"אני בסדר, עכשיו כשאני איתך."
היא חייכה חיוך ענק וליטפה לי את היד.
"תגיד, בא לך שאני אקריא לך משהו?" היא שאלה אחרי כמה דקות.
"בטח." עניתי.
היא הוציאה מאחת המגירות שליד המיטה שלה נייר צהוב מקופל, פתחה אותו והחלה לקרוא:
"למצוא את עצמך בשדה רחב,
נחל מרשרש, עשב נע ברוח,
מדור של גן עדן,
פרי הדר נופל, גדול כתפוח,"
היא השתתקה והסמיקה מעט. "זה יפהפה."
היא פערה מעט את עיניה ושאלה:
"אתה חושב?"
-"בטח. זה מדהים. בעיקר התפוח בסוף, זה מזכיר קצת את סיפור הגירוש מגן עדן."
-"כן, אולי זה מדגיש גם את הכמיהה של בני האדם לחפש מקום דומה."
-"אני חושב. בסופו של דבר כולנו רוצים מקום מושלם שנוכל לחיות בו לנצח."
שוב שתיקה. לא שתיקה מביכה, לא רועמת, סתם שתיקה. מיוחדת, כזו שאפשר להרגיש את החיבה בין שני הצדדים.
"אני רוצה להתנצל." היא אמרה.
"על מה?" שאלתי, מופתע.
"על זה שאני לא רוצה אותך." היא ענתה. פערתי עיניים.
-"למה להתנצל? זו זכותך."
-"אני מרגישה שאני פוגעת בך, שאני מנצלת את הרגשות שלך כלפי."
שתקתי קצת והחלטתי בסוף לענות:
"נכון, אני נפגע מזה. אני מודה. אבל לא אכפת לי- זכותך המלאה להחליט איזה קשר את רוצה, ומה שטוב לך טוב לי. אין בזה שום דבר רע, שנינו בסופו של דבר מרוויחים מזה. הנקודה היא שאני, בנוסף לרווח, אני גם מפסיד."
היא חשבה על זה כמה שניות וחיבקה אותי.
"אין לך מושג כמה אני שמחה שיש לי אותך."
"גם לי." עניתי. "גם לי."
תהנו(:
מוקדש לאופיר-תותח-בהכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: