ושוב ניתן לראות את האנלוגיה הקלאסית ל 'אני והסוס'. פרק ו'.
http://www.youtube.com/watch?v=j5mJQGMqJvw
הייתי המום.
הבטתי במורן. במהלך הנאום/מונולוג שלה היא כמעט ולא הניעה שריר. בקושי גמגמה. שוב, דיקציה מושלמת, מושלמת מדי בשביל מישהי שהגיעה ישר מארצות הברית. נראה היה שהיא לא מפחדת לדבר על זה.
"איך לא אכפת לך לספר לי את זה?" שאלתי, הלום.
"אני יודעת שתקבל אותי כמו שאני. אני לא מנסה להסתתר או לייפות את זה, זה מה שקרה." היא ענתה והביטה בי. מבט רך וחמים היה בעיניה, ואני הרגשתי שמשהו בי נמס.
"גיא, מתוק," היא התחילה. זו הפעם הראשונה שהיא קראה לי בשם חיבה כזה. הצטמררתי מעונג. "תוותר. אנחנו לא מתאימים מדי. ואתה לא רוצה להיות איתי. אני חברה גרועה."
"לא אכפת לי." עניתי מהר, אולי מהר מדי. "לא אכפת לי מה עשית או למה, אני רק יודע- במיוחד בגלל מה שסיפרת לי- שאני אוהב אותך."
לא שיקרתי. עצם זה שמורן סיפרה לי אירוע כל כך, נורא, מעברה, באותו הרגע העלה אצלי מחשבה בראש: אז מה? הבנתי שעדיין, למרות שאני יודע שהיא שכבה עם שמונה בנים בלילה, לא אכפת לי ואני מעריך אותה ונמשך אליה לא רק בגלל מי שהיא- אלא למרות מה שהיא.
"אני אוהב אותך, מורן." אמרתי לה. "למרות ששכבת עם שמונה בנים בלילה. לא אכפת לי."
התקרבתי אליה, נעמדנו על אותו הסלע, ואז...
"אני מצטערת." מורן אמרה. אחזתי בפניה בעדינות, ליטפתי אותה, וקירבתי אליה את שפתיי כדי לנשק אותה. "אני לא יכולה, באמת."
"אבל למה?" שאלתי והבטתי בה. לא כעסתי, היה לי דחף, פשוט, הגיוני, לדעת למה.
"המחשבה שאני אהיה עם מישהו אחרי ש..." היא נראתה, אני חושב שבפעם הראשונה, מפוחדת. "אחרי שעשיתי את זה. לא מגיע, לא לי ולא לך משהו כזה."
התכופפתי והבטתי בה ישר בעיניים. הירוק המדהים הזה, כמו יער, הביט בי ישירות. "אם אתה תהיה איתי אתה תיפגע." היא אמרה.
"זה איום?"
-"לא, זאת עובדה. אני פגעתי בכל מה שהייתי איתו, וזה לא מגיע לך."
-"לא אכפת לי. אני מעדיף למות מאשר לא להיות איתך."
-"אל תתנדב למות, מישהו יכול לשמוע אותך ולהחליט לעשות לך טובה."
-"גם אני ראיתי הבורר, אל תצטטי לי משם."
היא חייכה, ואני הרגשתי כאילו אני נמס מבפנים.
"בוא נשמור את זה ככה, טוב? אני יודעת שאתה תיעלב מזה, אבל אני רוצה שנהיה ידידים."
-"למה שאני אעלב מזה?"
-"כי בדרך כלל, כשבחורה אומרת למישהו 'אני רוצה שנהיה ידידים', הוא מפרש את זה כ 'אתה לא מספיק טוב בשביל להיות חבר שלי', וזה לא נכון. להפך. אתה טוב מדי בשביל להיות חבר שלי."
הבטתי בה. היא הייתה כל כך מקסימה ויפה, ופתאום הרגשתי שאני עומד מהצד ומביט בסוג של יצירת אומנות. כזאת שאפשר לראות, להריח, אבל לא באמת להיות קרוב אליה או לגעת בה.
"אוקי." עניתי. חשבתי לאט לאט על מה שאני עומד לאמר-זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בסיטואציה כזאת. "אנחנו נישאר ידידים. אבל תבטיחי לי שתזכרי: כל עוד אני חי, ההצעה שלי עומדת. אני אחכה לך כמה זמן שאני אצטרך."
"אוקי." היא ענתה. "מקובל עלי. אבל אל תצפה לכלום- אני לא מאמינה שדעתי תשתנה."
התחבקנו. טמנתי את ראשי בכתפה. העיניים שלי היו לחות. לא חשבתי על זה באותו הרגע, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי בגלל מישהי.
"גיא!" שמעתי צעקה חדה פתאום. התנתקתי ממורן בלי לשים לב בכלל והיישרתי מבטי אל הקול. הרגשתי כאילו פספסתי מדרגה. שני. פאק.
"מה אתה...עזוב." היא פלטה והלכה משם.
"אני אחזור, דקה." אמרתי למורן.
טיפסתי על הסלעים, רצתי, וכמעט החלקתי פעם אחת. בסוף, הצלחתי להשיג את שני. "שני!" קראתי.
"מה?!" היא צעקה לכיווני.
"אני..." התנשפתי מעט. "זה לא מה שזה נראה."
"לא." היא ענתה בזלזול והביטה בי. "לא עזבת אותי בשביל, מי היא בכלל? איך קוראים לה?"
-"סליחה?! את עזבת אותי!"
-"אמרתי שאני רוצה הפסקה, זה הכל. אתה החלטת כבר למצוא לך חברה חדשה, מי יודע, אולי היא מוצצת טוב יותר."
והיא דחפה אותי והלכה משם. בהיתי בדמותה המתרחקת אל האופק, ובאותו רגע נשברתי וקרסתי אל האדמה.
לא כעסתי על שני. הבנתי את הפגיעה באגו שלה ועל הכבוד הרמוס, ולכן העדפתי לתת לה זמן להירגע. היא תהיה בסדר, והכל יסתדר.
עד שהיא הפכה את זה לפומבי.
מדהים איך הפייסבוק הפך לחלק כל כך חשוב בחיינו, ושאם מישהו כותב 'במערכת יחסים' בסטטוס החברים שלו מתקהלים סביב העדכון כמו להקת זבובים על פגר. שני שינתה את הסטטוס שלה מ 'זה מסובך' ל 'רווקה' והוסיפה תגובה מתחת לשינוי:
"Guy Bar-Chen הוא חתיכת שמוק."
כשאני ראיתי את זה, כמות התגובות הייתה דו ספרתית ורובן שאלו מה קרה, מה עשיתי, או, במקרה הטוב, אמרו שחבל.
החלטתי להתעלם.
"היי." אמרתי כששמעתי את מורן מרימה את הטלפון.
"היי." היא ענתה בקול הרגיל שלה. הרגשתי שאני נמס מבפנים. "מה קורה?" שאלה.
"אני יודע, מסובך." היא שתקה ונתנה לי להמשיך. "שני זרקה אותי סופית."
"אני מצטערת." היא ענתה. "הייתם זוג טוב."
-"אני יודע. באמת חבל לי."
-"איך אני יכולה לעזור לך?"
-"בעיקרון, יש לי בקשה אליך."
-"את רוצה לצאת איתי?"
-"אני מצטערת, גיא. אתה חמוד והכל, אבל זה לא ילך."
-"למה?"
-"אני לא לגמרי יכולה להסביר."
-"אוקי."
שתקנו קצת.
"אני מכבד אותך. ואני אשאר לצידך כמה זמן שיידרש, עד שתשני את דעתך."
-"אני לא חושבת שאני אשנה את דעתי."
-"לא אכפת לי."
-"אל תפתח ציפיות."
-"אני לא."
שוב שתיקה.
"אתה רוצה לבוא?"
-"לאן? אליך?"
-"כן."
-"מה הכתובת שלך?"
-"הפעמונית 5."
ניתקתי, נעלתי נעליים ויצאתי.
רחוב הפעמונית הוא חדש יחסית, ורוב הבתים בו לא לגמרי בנויים עד הסוף. יש בו בערך עשרה בתים, חמישה בכל צד של הרחוב, רובם עם קומה אחת וחצר גדולה. כשהתקדמתי ברחוב, משמאלי עברתי על פני בית מספר ארבע. הוא היה נטוש כבר הרבה זמן, ובקיץ היינו מגיעים לכאן ושותים. החלונות שלו היו מנופצים והדלת חסומה בקרשים. משהו בו היה מאיים.
"בוא." שמעתי את הקול של מורן ורעדתי. היא יצאה לקראתי, שערה רטוב אחרי מקלחת. היא לבשה ג'ינס כהים וסוודר ירוק.
הלכתי בעקבותיה ונכנסתי לבית חד קומתי קטן אבל נוח בהחלט. הסלון היה החדר הראשון, והיו בו ספה גדולה, כורסה נוחה למראה, מזנון ושולחן עץ. משמאלי היה קיר קטוע שהנחתי שהוא מוביל את המטבח. כשהצצתי ראיתי בצדקתי- שולחן מרובע בצבע לבן מוקף בארבעה כיסאות חומים-שחורים חסרי משענת היה במרכז, ובסמוך לקירות היו ארונות, מקרר, טוסטר-אובן ומיקרו.
בין המטבח לסלון היה מעבר אל מסדרון צר וחשוך יחסית, לשם מורן הובילה אותי. החדר הראשון שראינו היה כנראה של הוריה. חלפנו על פני עוד שלוש דלתות ואז מורן הכניסה אותי לרביעית.
"אני יודעת שזה לא משהו, אבל זה הבית." היא אמרה והביטה בי.
החדר שלה היה קטן יחסית, אבל בהחלט נוח. מיטה צרה מתחת לחלון, שולחן כתיבה קטן וארון בגדים, ולצידו כוננית ספרים. ממבט חטוף ראיתי את חוות החיות, למי צלצלו הפעמונים והאמן ומרגריטה.
מעל שולחן הכתיבה היו ארבע תמונות. באחת נראתה מישהי צעירה, בערך בגיל 12, שנראתה כמו העתק מוקטן של מורן. בשנייה הייתה בחורה בערך בת 18, עם שיער שחור ועיניים כחולות, אבל תווי הפנים שלה היו דומים מאוד לאלו של מורן. בשלישית היו מורן ושתי הנערות מהתמונות הקודמות(הנחתי שאלה אחיותיה) ביחד עם אישה מבוגרת יחסית שיכולה להיות אימא שלהן, וברביעית- בחורה רזה ובלונדינית, לבושה בשמלה שחורה שהצטלמה ביחד עם מורן.
"אלה האחיות שלי." מורן אמרה וקטעה את המחשבות שלי. היא הצביעה על התמונה הראשונה והשנייה. "זאת אמא, וזאת בת הדודה שלי, ליליאן." היא הראתה על התמונה האחרונה.
"אוקי." עניתי. אני לא יודע למה עניתי.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי.
-"כן."
נשמתי עמוק. הרגשתי קצת מבוכה. "איפה אבא שלך?"
בהתחלה היא לא ענתה. רציתי להגיד משהו על זה שהיא לא חייבת לענות.
"אני לא רוצה לדבר על זה." היא אמרה ולא הביטה בי. באותו רגע היא התחילה לבכות.
חיבקתי אותה, ליטפתי את שערה ולחשתי לה באוזן שיהיה טוב. היא משכה באפה כמה פעמים.
עמדנו שם, אני לא יודע כמה זמן, ורק התחבקנו.
פקח את עיניך.
הוא אמר לעצמו ונעמד. חזור בפעם האחרונה על התכנית.
גש אל קיר האבן, הישען עליו.
חכה שהוא יגיע ויפתח את הדלת.
לאחר שהוא פתח את הדלת והניח את הצלחת על הרצפה, הוא זינק.
הרוג אותו בידיך החשופות כדי שלא להשמיע רעש. גנוב את אקדחו ואת צרור המפתחות שלו. פנה ימינה, ושמאלה, ושוב שמאלה. כשהשני יביט בך ויפעיל את האזעקה, הרוג גם אותו. השתמש בצרור המפתחות שגנבת כדי לפתוח את השער. צא אל החצר.
נוע בדממה וחבוי בצללים. התחמק מהפנסים, מהשומרים וממצלמות האבטחה. טפס על החומה. הרוג את השומר השלישי, גם אותו בידיך החשופות.
זנק מבעד לחומה. הרח את אוויר הלילה. את רוח המדבר. את המשב המלוח שמגיע מהחוף.
התקדם. כשהם מבחינים בך, רוץ.
כנס אל תחנת הדלק שנמצאת חמש מאות יארד מהחומה. פתח את הדלת של המכונית האדומה. שלוף את האקדח ומרח את מוחו של האיש שברכב על החלון. פתח את דלת הנהג והשלך את הגופה החוצה.
סגור את הדלת וסע.
פתח את החלון. הרח את האוויר הלילה. את רוח המדבר. את המשב המלוח שמגיע מהחוף. הרח את החופש.
הוא חייך.
הרח את התחושה. אותה תחושה ממכרת, מוכרת...שקודמת למעשי רצח.
ספוקי, הא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: