מתוך הסרט האהוב עלי בכל הזמנים, קבלו את אחד משירי האהבה היפים ביותר בעולם:
http://www.youtube.com/watch?v=PkGDrV_2ehI
ליליאן נכנסה לחדר שלה וסגרה מאחוריה את הדלת. היא נאנחה בעייפות, חלצה את נעליה והסירה את הגרביים, מניחה לכפות רגליה להירגע.
הימים הראשונים של בית ספר אף פעם לא היו קלים לה. היא עברה הרבה עם משפחתה ממקום למקום, והשנה היא עברה לבדה. החדר שהאוניברסיטה האמריקאית לצעירים סיפקה לה היה נוח, מרוהט היטב ועם זאת לא גדול במיוחד: מיטה וחצי בחלקו השמאלי, כוננית שחורה בקיר של הדלת, שטיח קיר-לקיר בצבע כחול אפרפר, שולחן כתיבה ענקי ועליו מחשב חדיש, כיסא עבודה מעור, ובקיר הנגדי למיטה חדר מקלחת מרווח ועשיר בקרמים וסבונים. היא התיישבה מול המחשב, הדליקה אותו ובדיוק כשרצתה להתנתק מהמסנג'ר כדי שתוכל לכתוב סיכום לקראת מבחן בהיסטוריה של יוון העתיקה, היא ראתה הודעה שנשלחה מבת דודתה, מורן. למרבה הפלא, ליליאן ראתה שמורן מחוברת: למרות שבישראל השעה היא בערך ארבע לפנות בוקר.
"שלום שלום." היא שלחה לה. כעבור דקה בערך היא קיבלה הודעה בחזרה:
"היי ליליאן. מה שלומך?"
ליליאן נאנחה לפני שענתה. "ככה, את יודעת. לאף אחד לא קל להתחיל את השנה, בטח במדינה אחרת. חוץ מזה שיש פה חבורה של ניאו-נאצים שמסתכלים עלי בעין עקומה."
-"אל תשימי עליהם, תתעלמי. ואם הם ממשיכים, תני לאחד מהם סטירה ותגמרי את העניין."
-"פעם זה היה עובד, אבל עכשיו..."
-"מה קורה עכשיו?"
"לא יודעת, מאז ש..." ליליאן היססה, והחליטה לשתף את מורן בכל זאת. "מאז שאיבדתי את מיקי, כל דבר נראה פחות משמעותי. מכירה את ההרגשה? שהצבעים דהויים יותר והאוכל תפל יותר ואפילו לסרס ניאו-נאצים זה לא כיף. החיים לא כיפיים אם אין לך אהבה."
-"אני יודעת, ליליאן. אני יודעת. יהיה טוב."
-"אני יודעת. טוב, את תלכי לישון ואני חוזרת לסיכום שלי. סגור?"
-"איך שאת רוצה. לילה טוב, מתוקה."
-"בחזרה."
ליליאן ניסתה לכתוב, ושוב ניסתה, ולא הצליחה. היא כיבתה את המחשב, התפשטה והלכה אל המקלחת.
באמבטיה, שקועה עד הצוואר במים רותחים ובקצף, היא עצמה את עיניה ומיד פקחה אותן בשנית. היא הבחינה שבקיר, המתקן לאחיזת בקבוקי הסבון עשוי מאבן-שמש. כשראתה אותה לא הצליחה להתאפק ופרצה בבכי.
אהבה זה כמו שמש. היא נזכרה, לא משנה כמה ניסתה להדחיק זאת, בדבריו של מיקי, שאמר לה ממש כמה ימים לפני שמת. יום יבוא והשמש תשקע עלי ותזרח על חבר חדש שיהיה לך.
התהפכתי במיטה. תקעתי את עיני בקיר.
אני רוצה את שני בחזרה. אמרתי לעצמי. ואני יודע שיהיה לנו טוב ביחד. אבל אני גם יודע שאני לא אוכל להחזיר אותה אלי כל כך בקלות. הייתי צריך להוכיח את עצמי כדי לזכות בה פעם אחת, אני אצטרך להוכיח שוב.
ולמרות זאת... התהפכתי לצד השני. מה יש במורן הזאת שכל כך, אני אפילו מפחד לומר את זה, מאיים עלי? כשאני רואה אותה יש לי תחושה שפספסתי מדרגה, כשאני מדבר איתה הלב שלי דופק מהר, וכשאני אומר את השם שלה... בלעתי רוק. אני מצטמרר. מה יש בה?
הלכתי לבריכה. אני בדרך כלל טיפוס של טיפוס אתגרי או גלישה, אבל היום לא היה לי וכח לטפס ועל פי התחזית הים היה שקט כמו קבר ושטוח כמו ליטל רוזנצוויג. אבל היא עדיין כוסית.
שחיתי שלושים בריכות בחצי שעה בערך, וזה טוב בעיני. אחר כך, כשיצאתי, קפוא, ראיתי בזווית העין את שני יוצאת גם היא וניגשת למלתחות. משום מה, לא הרגשתי את המשיכה הקבועה שלי אליה. משהו איבד את זה.
אני לא כועס, באמת. אמרתי לעצמי תוך כדי ששקעתי אל הג'קוזי על מנת להירגע אחרי המים הקפואים. נעלבתי, נכון, אטבל זה הכל. היא חמודה והיא סבבה ואני אשמח שנישאר ידידים, אבל אני לא רוצה אותה. אם היא זרקה אותי בגלל משהו שהיא הייתה היוזמת שלו, למה לי להמשיך לחפש אותה?
"היי." אמרתי לשני, שנכנסה לג'קוזי אחרי כמה דקות. מבט מופתע עלה על פניה.
"היי." היא ענתה בהססנות.
"מה קורה?" שאלתי רק כדי להיות נחמד, ותוך כדי כך הנחתי את ידי על שפת האבן. הרגשתי, לא יודע איך לומר, משוחרר.
"בסדר." היא ענתה, מסמיקה מרגע לרגע. "ואתה?"
"אחלה." עניתי. בדקות שלאחר מכן ניסיתי לחדש את השיחה מתוך נחמדות, אבל היא התחמקה ויצאה אחרי שלוש דקות.
אני מניח שהיא לא הרגישה בנוח לידי. אולי לחצתי עליה יותר מדי. אמרתי לעצמי תוך כדי שהתנגבתי, התלבשתי והתחלתי ללכת הביתה.
תוך כדי שאני הולך, צצה בי תחושה מפחידה. הרגשתי שמישהו- משהו - מביט בי. סובבתי את מבטי והרחוב היה שקט כמו קבר ודומם כמו כנס מעריצי בני גורן.
לפעמים, דממה יכולה להיות מפחידה הרבה יותר מצרחות.
"מי שם? אל תהיה פחדן ותצא כמו גבר." אמרתי. שום תגובה.
המשכתי ללכת והפניתי את גבי 'אליו', וככל שהתקדמתי יותר פחדתי פחות. כשהגעתי הביתה והצצתי לאחור בפעם האחרונה, נזכרתי במשהו ששני אמרה לי פעם:
"ולפעמים אתה פוחד לתת מבט. לתת מבט בפינה של החדר. אתה מפחד שיש שם מישהו שצופה בך."
בסביבות שש בערב יצאנו לארוחה משפחתית שאמורה להתחיל בשמונה. כן, עין חורש זה כל כך מרוחק מהתרבות עד שאפילו באר שבע, 'בירת הדרום' וביתם של סבא וסבתא, היא במרחק של שעתיים נסיעה.
הגענו בשמונה ודקה, והספקנו לראות שהמכונית של הדוד שלי, ירון, חונה לצד המכונית של סבא וסבתא.
מצד אמא, אנחנו משפחה די קטנה. אמא, אבא שלי, אני ואחי הקטן, בתוספת של ירון ובר.
נכנסנו. התיישבנו. סבא בירך, לא מתוך אמונה אלא מרצון שנכיר את המורשת שלנו. אני רק אמרתי אמן בסוף הברכה. אתאיסט וגאה בזה.
בערב, מאוחר יותר, אני ובר פרשנו לטיול קצר מתחת לבניין.
"וואלה." היא אמרה אחרי שסיפרתי לה איך ולמה שני עזבה אותי. "מה אתה אומר?"
"בהתחלה כעסתי," אמרתי תוך כדי שאני נשען על גדר האבן. "אבל אז הבנתי אותה, והחלטתי לכבד אותה. חוץ מזה, הבנתי שזה הפסד שלה. מי שלא רוצה אותי- לא שווה אותי."
היא חייכה. המשפט, 'מי שלא רוצה אותי לא שווה אותי' היה המוטו שלי ושל בר בענייני אהבה.
"תגיד," היא שאלה אחרי כמה דקות של שתיקה. "אתה כבר גילית מה הקטע של מורן?"
"לא." עניתי, והרגשתי הקלה. הרגשתי צורך לדבר על זה. "כל פרט חדש שאני יודע עליה אני מגלה שיש עוד חמישה שהיא לא מספרת לי. היא מסתורית, אבל מקסימה. נכון שסיפרתי לך על השיחה שלנו באגם?"
-"נו?"
-"אז אחר כך, בלילה, חשבתי לעצמי שיש בה משהו כל כך מוזר, אבל מרתק: שאני חושב עליה והדופק שלי מאיץ, כשאני רואה אותה אני מרגיש כאילו פספסתי מדרגה, וכשאני אומר את השם שלה...אני מצטמרר."
"הפ." היא פלטה נחרת צחוק.
"מה?" שאלתי.
"אתה מתאהב." היא ענתה בחיוך ועיניה נצצו. "אתה מתאהב במורן."
"אני לא." עניתי מיד. "איך אפשר להתאהב במישהו שלא מכירים?"
-"תראה, אני לא אדבר איתך על אהבה ממבט ראשון כי זה בולשיט. אבל תראה- כל בחורה שאי פעם פגשת רצתה אותך, נכון?"
-"נכון."
-"וכולן מיהרו לשתף אותך בחייהן כדי לקרב אותך אליהן, נכון?"
-"כן, אפשר לומר."
-"ועכשיו באה מישהי ש, בלי להעליב, לא שמה עליך. זה יוצר לך אתגר."
-"אני מבין. זה עדיין לא מסביר התאהבות."
-"תראה, אולי לא התאהבת בה לגמרי, אבל תחשוב על זה: האתגר הזה יגרום לך להתאמץ בפניה, לרצות להראות לה את הטוב שבך ולחפש את הטוב שבה. מה זה אם לא לנסות להתחיל איתה?"
שתקתי קצת. אמנם עד עכשיו לא חשבתי על זה, אבל בדיעבד...זה די הגיוני.
"אתה עוד תתאהב בה, תאמין לי." היא אמרה לי וטפחה על כתפי. לא עניתי.
"רק תבטיח לי דבר אחד." היא הוסיפה.
-"בטח."
-"תספר לה כשתהיה בטוח. אל תעשה את הטעות שלי."
-"אני יודע."
-"אפשר לומר לך משהו באנגלית, גיא?"
-"בטח."
-"You know guy, it's cliche, but it's true. Life is too short to not tell someone that you love him if you do."
אני לא זוכר איך הגעתי למסקנה הזאת, אבל הפנמתי את זה. אני יודע שבר אמרה לי את זה, אבל התייחסתי לזה כאילו היא מספרת לי על מישהו שהיא מכירה, ולא מדברת עליי.
רוב האנשים לא מסוגלים לזכור את הרגע שבו הם מתאהבים. אני כן. זה היה בשבת בבוקר, השמש זרחה על פניי, ואני עברתי ממצב של שכיבה להישענות על המרפקים. הבטתי בחדר, וראיתי מולי את מורן. רזה, אבל לא מדי. שער שחור שממסגר עיניים ירוקות-אפורות מדהימות ופנים עדינות. שמעתי את הקול שלה, שקט ורגוע ומדויק להפליא, ובאותו הרגע ממש, הרגשתי את התפרצות הרגשות הזאת בלב שלי, והבנתי ש, אולי בפעם הראשונה בחיי, התאהבתי.
התלבשתי ותוך כדי הצצתי בשעון של המחשב. עשר בבוקר. מדהים מה שאהבה מסוגלת לעשות, בדרך כלל אני לא קם לפני 12. צחצתי שיניים, אכלתי משהו קטן ויצאתי מהבית. השארתי בכוונה את האייפון בחדר, רציתי פרטיות. איכשהו, ידעתי לאן אני צריך ללכת. ויותר חשוב- אמרתי לעצמי. למה.
התקדמתי לכיוון הגדר שמקיפה את עין-חורש, ובדרך חלפתי על פני בית הקברות. אני לא אוהב בתי קברות, אבל זה, באופן ספציפי, מרגיש אצלי מיוחד. אולי בגלל שקבורים יש בערך עשרים אנשים, ורוב השטח שלו הוא מקומות ריקים שנועדו לאנשים שעתידים להגיע אליו. בעבר, זאת הייתה מרחצאה ששימשה את המצרים בתקופתם. המקום נהרס ונבנה מחדש על ידי קבוצת צעירים שבאו ליישב את הארץ בתחילת המאה הקודמת. כיום, בית הקברות מתפרש על מאתיים מטר מרובע בערך, חומתו עשויה מלבנים ומברזל, ובשער הכניסה אליו חקוק ציטוט בלטנית שאף אחד לא ידוע מה משמעותו.
חלפתי על פניו, חציתי את הגבולות, והתחלתי להתקדם אל כיוון האגם. כעבור שתי דקות בערך, הלב שלי קפץ בהתרגשות כשראיתי את מורן יושבת על סלע בתוך האגם, מרחק של כמה מטרים מהחוף. ידעתי שהיא תהיה כאן!
"מורן!" צעקתי, מתרגש כולי. הרגשתי את הלב שלי דופק. היא הסתובבה וכשראתה אותי חייכה.
התחלתי להתקדם אליה, מעט יותר מהר ממה שתכננתי. כשנעמדתי על שפת האגם והבטתי בה, לא יכולתי שלא להיווכח כמה היא יפה.
"היי." אמרתי, רועד מעט. בחיים לא הייתי ככה.
"היי." היא ענתה לי. "מה קורה?"
"מצוין." עניתי. "אני רוצה לומר לך משהו, מורן."
"בטח."
פחדתי. כל כך פחדתי. יכולתי לדמיין בראשי אלפי תשובות שליליות. פחדתי לאבד אותה, את מי שכרגע נדמה היה לי שהייתה האדם הכי מדהים שקיים. ולמרות זאת, חנקתי את הפחד ואמרתי:
"אני אוהב אותך, מורן."
שתיקה קלה. הקול היחיד שנשמע היה פכפוך המים על האבנים.
"אתה לא רוצה להיות איתי." היא ענתה מיד.
"להפך. אני מאוד רוצה להיות איתך." עניתי.
-"אתה לא. אני חברה גרועה."
-"למה?"
-"אני לא רוצה לדבר על זה."
-"את יכולה לסמוך עלי. את יודעת."
היא הביטה בי, בוחנת אותי כמה שניות, ואז השפילה את מבטה ונראתה- לראשונה מאז שהיכרתי אותה- נבוכה.
"עכשיו אני רוצה לספר לך משהו. אני עושה את זה כי אני סומכת עליך וכדי להוכיח לך שאתה לא רוצה להיות איתי.
כשגרתי בקליפורניה, בחופש הגדול לפני כיתה ט', הייתה מסיבה בבית של ידיד שלי. כל החברים שלנו היו, ההורים טסו לחופשה, ואנחנו נשארנו- בית אחד, עשרים מתבגרים, ובערך שישים ליטר אלכוהול. שתיתי יותר מדי, לא השתכרתי, אבל בהחלט הייתי שרוטה. באיזשהו שלב, התיישב לידי הידיד שהבית היה שלו. גם הוא היה מחוק. התחלנו לדבר, צחקנו, ומהר מאוד זה הגיע לנשיקה. משם, אני זוכרת שתפסתי אותו וגררתי אותו למרתף. הפשטנו אחד את השנייה ותוך כדי נגיעות ונשיקות הוא הניח אותי על הספה ועלה עליי. הוא חדר לתוכי.
שנינו היינו בתולים. הוא גמר תוך דקה, אני חושבת. אני שכבתי על הספה, עירומה וחרמנית, בזמן שהוא התלבש ויצא למעלה. כעבור עוד שתי דקות, בערך, נכנס אקס שלי. הוא הסתכל עליי, ערומה, ושאל משהו בסגנון, 'אני יכול?' צחקתי ועניתי לו שכן. גם הוא התפשט, חדר לתוכי ויצא אחר כך. זה המשיך לאורך חצי מהערב. שכבתי עם שמונה בנים שונים בלילה אחד.
רק בבוקר תפסתי מה עשיתי. אם אני אגיד לך שלא נהנתי זה יהיה שקר, נהנתי כמו שלא נהנתי בחיים. אבל ההרגשה המגעילה הזאת, שהפכתי את הגוף שלי, את הדבר הכי טהור שלי, לחתיכת בשר חסרת משמעות, זה מה שהכי צרם לי. וזה צורם לי עד עכשיו."
הבטתי בה. לא ידעתי מה לומר. ידעתי שמן הסתם, בחורה כל כך יפה ומקסימה כמוה לא יכולה להיתו לגמרי חסרת ניסיון, אבל לא חשבתי שעד כדי כך. בהיתי בה.
"עדיין אוהב אותי?" היא שאלה.
אגב, זה ציטוט שאני מאוד אוהב. גם את פרק ה' ב "אני והסוס" (מדרגות לגן עדן) בניתי עליו.
ואני שונא, אבל שונא, לכתוב קטע שנמחק לי פעמיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: