אך, כמה נחמד היה לראות את ה57 תגובות. אבל, לבקשת האיתי, הנה הפרק החדש.
http://www.youtube.com/watch?v=4ADh8Fs3YdU&NR=1
"הי, עד כאן." שני אמרה. התרחקתי ממנה קצת.
היינו אצלי בחדר. התנשקנו, ואני התחלת לרדת עם הנשיקות שלי לכיוון הצוואר שלה. היא עצרה אותי.
"למה?" שאלתי.
"זה נראה לי, יותר מדי. אני רוצה שניקח דברים לאט יותר." היא ענתה.
חייכתי. "איך שאת רוצה." הבטחתי לה. חיבקתי אותה והרגשתי אותה טומנת את ראשה בכתפי.
"אני הולכת לשירותים, חכה דקה." היא אמרה והלכה לכיוון חדר השירותים שלי. הבטתי בה.
כל כך יפה. רזה אבל לא מדי, חיוורת אבל בצורה נעימה, שער שחור, ארוך, חלק ונעים. עיניים שלא יכולתי לראות אותן מכאן, אבל הן חומות ומתוקות כמו עיני איילה. היא לבשה מכנסיים קצרים בצבע חום וגופיה כחולה.
כשהיא חזרה, היא התיישבה על רגלי וכרכה את זרועותי סביב צווארי.
"אבל אתה יודע מה, אולי אני מגזימה. אנחנו ארבעה חודשים ביחד, בני חמש עשרה ומאוהבים. אולי אפשר להתקדם קצת."
"את בטוחה?" שאלתי. לא הייתי מוכן לקחת את הסיכון שהיחסים שלנו יתרסקו.
-"כן. אני ילדה גדולה. קודם אני, אחר כך אתה."
-"איך שאת רוצה."
-"רק תבטיח לי דבר אחד."
-"לא לגמור בפנים?"
-"כן."
הנהנתי. התנשקנו, הפעם יותר בלהט, והיא החלה לרדת לאט לאט לכיוון הצוואר שלי, והחזה שלי, והבטן...
היום למחרת היה יום מוזר.
אחרי ששני הלכה, שכבתי במיטה והבטתי בתקרה. נהנתי, אבל היה לי הרבה יותר כיף לגרום לה ליהנות. הקולות שהשמיעה, חלשים אבל כל כך יפים. עדינים ומדהימים.
כשהלכתי לבית הספר, השתדלתי ללכת לבד. לא רציתי לאבד את התחושה הזאת, של היכולת ליהנות ולגרום להנאה על ידי זה שאני מדבר עם מישהו אחר. וכאילו בכוונה, שמעתי מאחורי קול:
"אתה נראה חולם."
הסתובבתי. זו הייתה מורן, והיא חייכה אלי בעדינות. חייכתי בחזרה.
"אז, מה שלומך?" היא שאלה אותי תוך כדי שהמשכנו ללכת.
"אמ, אחלה." עניתי בפשטות. לא רציתי לפרט. "מה איתך?"
"אמ, כרגיל. חיים." היא ענתה. "אתה בסדר? אתה נראה קצת...לא יודעת, מנותק."
-"סתם, אני עייף. לא משהו רציני."
-"וואלה."
המשכנו ללכת. "תגיד, אפשר לשאול אותך משהו?" היא שאלה.
"הרגע שאלת אותי. אבל אני אהיה נחמד ואתן לך לשאול עוד שאלה." עניתי עם חיוך.
-"היה פעם מישהו שהיית מוכן לעשות הכל בשבילו?"
-"בטח."
-"מי, אם אפשר לשאול?"
-"שני."
היא הביטה בי. "באמת?"
"כן. אני באמת אוהב אותה." עניתי, והרגשתי טוב עם עצמי.
"היא יפה." היא החמיאה לה.
-"אני אקח את זה כמחמאה."
-"תיקח. בנות כמוה נדירות היום."
-"אני חושב אבל שהיא יכולה להיות יותר יפה."
על זה היא לא ענתה ורק הביטה בי במבט תוהה. "למה אתה מתכוון?"
"אני יכול לשתף אותך, נכון?" שאלתי.
-"בטח."
-"אני חושב שאם היה לה חזה קצת יותר גדול היא הייתה הרבה יותר יפה. לא שעכשיו היא פחות ממדהימה, אבל...יו נואו."
היא ציקצקה בלשונה. "זה מה שאני מדברת עליו."
סובבתי במהירות את ראשי.
"על מה את מדברת?"
-"אל תעלב, אבל אני חושבת שזה רק מוכיח שאתה לא מעריך אותה. אני רואה כמה אתה אוהב אותה, ואני חושבת שאתה אמור לקבל אותה כמו שהיא."
-"אני מקבל אותה כמו שהיא."
-"אז עזוב את החזה שלה. היא יפה כמו שהיא עכשיו, בעיניך?"
-"בטח."
-"אז עזוב. אם משהו לא שבור, למה לתקן אותו?"
השפלתי את מבטי. לא היה לי נעים לומר, אבל היה משהו במה שמורן אמרה לי. זאת גם לא הייתה הטפה, ולכן לא הרגשתי כעס. היא פשוט אמרה את זה. בבת אחת, בספונטניות, רציתי לשתף אותה במשהו.
"אני רוצה לספר לך משהו." אמרתי אחרי בערך דקה. מורן הנהנה. "אני יכול לסמוך עליך, נכון?"
-"בטח. מה זה?"
"אני..." פתאום חששתי קצת. "אני ושני, אמ, עברנו שלב אתמול."
שתיקה של כמה שניות, ואז:
"מזל טוב. איזה שלב?"
-"אמ, ירדנו אחד לשנייה."
-"וואלה."
שתיקה.
"אני יודע מה את חושבת," מיהרתי להגן על עצמי, אני אפילו לא יודע למה, "אבל אני באמת אוהב אותה. באמת. זה לא סתם כי בא לי לזיין או משהו, אני באמת באמת אוהב אותה."
מורן הביטה בי במשך כמה שניות, ואז פנתה לכיוון שער בית הספר:
"אני שמחה שאתה סומך עלי מספיק כדי לספר לי. תודה."
"אז, על מה רצית לדבר?" שאלתי את שני.
ישבנו בבית שלה במרתף. אבא שלה הוא ברמן חובב ולכן במרתף הבית שלהם יש מעין 'בר' קטן עם דלפק וכיסאות ושולחנות. התיישבנו בספת עור שחורה. היא לבשה שמלה שחורה, קצרה, חושפת כתפיים ועשירה בנצנצים בצבע סגול חיוור.
"אני חשבתי על מה שעשינו אתמול."
"אוקי." עניתי. לא ראיתי לאן זה הולך, והאמת שהיא שגם די פחדתי.
"ו..." היא נעצרה לרגע. "בוא ניקח פסק זמן, אוקי?"
הרגשתי את הלב צונח. כמו שמרגישים אם מפספסים מדרגה.
"למה?" שאלתי.
-"כי אני מרגישה שאולי הגזמנו קצת. שהלכנו עם זה רחוק."
-"אני לא מבין."
-"יכולנו לעשות הרבה דברים שנמצאים בין נשיקות למין אוראלי. אפילו היינו יכולים להישאר בנשיקות. מה שעשינו היה טעות. אני לא מאשימה אף אחד מאיתנו, אני רק אומרת שטעינו ושעכשיו אני רוצה קצת זמן לעצמי."
שתקתי קצת.
"יש לך מישהו אחר?" שאלתי בפתאומיות.
"מה? ממש לא." שני ענתה, ונראתה לי אפילו נעלבת.
-"אז למה את רוצה שנחתוך?"
-"אני לא רוצה שנחתוך. אני רוצה קצת זמן לעצמי, לחשוב על זה, זה הכל."
-"את אוהבת אותי?"
-"מה זה קשור עכשיו?"
-"את אוהבת אותי או לא?"
-"בטח שכן."
-"גם אני אוהב אותך. אז בואי נישאר ביחד וזהו."
-"אתה לא מקשיב, גיא? אני חייבת את הזמן לעצמי. אני תמיד אוהב אותך, אתה יודע, אבל אני חייבת להירגע טיפה. הטעות שעשינו היא פשוט...חונקת מדי, היא גורמת לי להבין שטעינו, ואני חייבת קצת אוויר."
נעמדתי. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי חלש. שבחורה משתלטת עלי. "יש לך את כל האוויר שאת רוצה." אמרתי, מרגיש את העלבון בגרון, ויצאתי משם.
"גיא. גיא!" התעלמתי מהצעקות שלה.
כעסתי. אני מניח שאפשר להבין אותי. הכל היה רעיון שלה!
לא רציתי ללכת בדרך הישירה, אז עשיתי עיקוף, הולך לאורך כמה רחובות אחרים. קניתי בפיצרייה שלנו בקבוק גדול של קולה וביקשתי מהמוכר שיירשום לי את החשבון ואחזיר לו בהזדמנות. המשכתי ללכת והגעתי לגבולות של עין-חורש. החלטתי לצאת לטייל קצת בשדה. עקפתי את מעקה המתכת והתחלתי ללכת.
עוד לא פתחתי את הקולה. תקעתי את מבטי באדמה. אני לא חושב שעצוב מתאר נכון את ההרגשה שלי, אבל זה לחלוטין לא היה כעס טהור.
המשכתי ללכת, האוויר החם הצליף על פניי, והגעתי לאגם.
כן. במרחק של שעה נסיעה מאילת, אמצע המדבר, יש אגם מכובד בהחלט בגודלו וסביבו כמה עצים. מעט מאוד אנשים, אפילו בעין-חורש עצמו, יודעים על קיומו של האגם.
אני חושב שהמשיכה שלי לאגם הייתה יותר מסתם. הדייט הראשון שלי עם שני היה כאן. רציתי לקחת אותה למקום חדש, שהיא לא מכירה, להפתיע אותה ולשמח אותה, להדליק מדורה ולאכול מרשמלו עם חיבוקים מול האש. בחיים לא הייתי עושה משהו כזה עם בחורה אחרת.
הבטתי באגם והרגשתי תחושת חנק בגרון. לא, אני לא יכול לבכות. אסור לי. התחלתי ללכת על הסלעים וראיתי סירת עץ קטנה באמצע האגם. הבטתי בה וראיתי שאדם אחד יושב שם. דמות נשית, את זה אני יכול לומר די בוודאות. אחרי עוד כמה שניות זיהיתי את מורן. היא תדע איך לעזור לי להחזיר אותה אליי.
"היי!" צעקתי אליה. היא הרימה את מבטה והביטה בי. "בא לך להתקרב לפה?" שאלתי והתקדמתי לעמדה שבה יהיה עליה לנוע רק כמה מטרים כדי להגיע אליי.
היא לא ענתה ורק שטה לכיווני. כשהסירה הקטנה הייתה קרובה מספיק זינקתי אליה והרעדתי אותה. מורן התחילה להשיט אותה אל אמצע האגם. תוך כדי כך, כאילו בהזמנה, הבחנתי בשתי כוסות זכוכית שעמדו שם. מזגתי לשנינו.
"תודה." היא אמרה לי ושתתה.
"אז...מה קורה?" שאלתי.
"חיים, אתה יודע. מה איתך?" היא שאלה.
"שני זרקה אותי." עניתי בלי לחשוב. אחר כך הבנתי שאולי הייתי צריך להתנסח בצורה קצת יותר עדינה. "היא אומרת שהיא צריכה זמן לעצמה, שהתקדמנו מהר מדי."
"אוקי." היא ענתה והניחה את הכוס שלה. ראיתי היא מסתירה נייר צהוב שכתוב עליו משהו. "אתה צריך לכבד את זה."
נאנחתי. "ברור שאני מכבד את זה, אבל, את מבינה, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי- ולא, היא עדיין צריכה זמן לעצמה." שתיתי. "מה את אומרת? איך אני אמור להחזיר אותה אלי?"
היא שתקה קצת, ואז ענתה:
"אני חושבת שאם היא רוצה זמן לעצמה, זה רק זמני. מתישהו היא תתגעגע אליך ותחזור." היא ענתה.
-"את חושבת?"
-"נראה לי. אני לא ממש מכירה אותה."
-"אז כרגע כל מה שאני צריך לעשות זה לחכות, ואני לא טוב בזה."
היא שתקה ומשכה בכתפיה. "זה סוג של מבחן." היא אמרה.
"למה את מתכוונת?" החושים שלי התחדדו מעט.
-"יכול להיות שמישהו מנסה לבחון אותך, לראות איך תגיב. יכול להיות שהכל חלק מאיזו תכנית על גדולה."
-"מה, כמו אלוהים?"
-"אפשר לומר."
-"אני לא מאמין באלוהים."
-"למה?"
-"אם הוא קיים והוא יצר אותנו, לא נראה שאכפת לו. תסתכלי איזה עולם אכזרי הוא ברא: יש אנשים שמצליחים ויש להם כל מה שהם צריכים, ויש כאלה שלא. יש המון אי צדק, ומלחמות ואסונות ואם הוא אכן קיים נראה שלא אכפת לו."
היא שתקה קצת. "גיא, תגיד, אתה רוצה ילדים?"
-"אני חושב שכן. כן, אני רוצה ילדים."
-"ואם הילד שלך ירצה ללכת להופעת מטאל ולעשות את הריקודים האלה שהם מתנגשים אחד בשני..."
-"פוגו."
-"פוגו, כן. אתה תיתן לו?"
-"אמ, אני אגיד לו שייזהר אבל כן, אני ארשה לו."
-"למרות שאתה יודע שהוא עלול להיפגע ולהיפצע?"
-"כן. אני ארשה לו."
-"למה?"
"כי הדרך היחידה ללמוד היא מטעוי..." נעצרתי. ראיתי לאן היא חותרת. "יש בזה משהו, אני מסכים. אבל עדיין, מבחינה הגיונית, אני לא מאמין שהוא קיים."
-"צדיק באמונתו יחיה."
-"אכן כן."
המשכנו לשבת בסירה עד שירד החושך. דיברנו. היא סיפרה לי שהיא כותבת שירים.
"אני אשמח אם תשמיעי לי אותם פעם."
-"זה אישי מדי, מצטערת."
חייכתי. "זה בסדר. זכותך."
חזרנו לעין-חורש והתפצלנו. ליוויתי אותה הביתה ולפני שהיא נכנסה התחבקנו.
"תודה." אמרתי לה.
"תודה לך." היא ענתה בחזרה ונכנסה. חזרתי הביתה.
מורן התחברה למסנג'ר וחשבה. היא חשבה על האגם. היא חשבה על השיר שכתבה. היא חשבה על גיא ועל שני. היא חשבה על בת הדודה שלה, שעברה לארצות הברית בדיוק כשהיא, אימה ואחיותיה עברו לישראל.
אולי היא מחוברת. למרות שהגיוני שהיא לומדת עכשיו...
היא עברה על רשימת אנשי הקשר שלה. היא מחקה את כולם לפני שעברה לארץ, החליטה להשאיר את העבר בעבר. היחידה שהייתה שם זו בת דודתה, שטסה ללמוד באוניברסיטה האמריקאית לנוער. היא לא הייתה מחוברת, אבל ההודעה האישית שלה צדה את עיניה של מורן:
המילה 'מתגעגעת' הייתה שם ולצידה לב שבור, ואחר כך משפט באנגלית: The Jowes are those who won't blame for nothing.
מורן שלחה לה הודעה ובה ביקשה לדבר איתה. ליליאן אמנם לא הייתה מחוברת, אבל היא ידעה שהיא תחזור אליה.
עם הקדשה להדר. את בחורה מדהימה ואני מת עליך ומתנצל על אתמול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: