אוקי. השם של הפרק הזה הוא האיין(הוגים את זה Ha-I-Yan), התרגום העברי לשיר הגאוני של נייטוויש The Islander. מומלץ בחום.
http://www.youtube.com/watch?v=MLt99cfOikA
ראיתי כמה תמונות מטושטשות מול העיניים שלי. אני נוסע במיטה לאורך מסדרון צר ולא מוכר...מעלים אותי במעלית...אני מוכנס לחדר גדול...
הדבר הבא שאני זוכר בוודאות זה את הכאב שבהרגשה של האינפוזיה בתוך היד. הבטתי ביד ימין שלי והתחלחלתי. המחט אכן הייתה שם. אם יש משהו שאני שונא, זה מחטים. הן מגעילות אותי.
פקחתי את עיני בשנית והבטתי סביבי. הייתי בחדר קטן ומוארך, עם הגב אל מה שניחשתי שהיו חלונות צרים וגבוהים. האור שלהם הוטל על החדר. מיטה נוספת הייתה מוגפת בוילון פרחוני ירוק-צהוב נעים למראה.
"מה קורה כאן?" שאלתי, מטושטש.
"מתוק שלי." שמעתי את קולה של אימי אומר והרגשתי אותה מחבקת אותי. חיבקתי בחזרה. "אתה בסדר?" היא שאלה ומבט מודאג בפניה.
"אני חושב, מה קרה לי?" שאלתי שוב.
"הייתה לך תאונת אופנוע." הפעם זה היה אבא שלי. הוא ישב מימיני על כיסא עץ שנראה נוקשה למדי. אבא שלי הוא איש גבוה וקשוח, פעם הוא עסק באיגרוף, אבל כשראה אותי ככה יכולתי לראות את המבט שלו מתרכך. "התנגשת חזיתית ברכב, והיה לך מזל. הרופאים אומרים שאיבדת את ההכרה."
"איפה האופנוע?" שאלתי במיידיות.
"הוא נפגע, אבל הוא יהיה בסדר. ייקח קצת זמן עוד שתוכל לחזור לרכוב עליו." אמא ענתה.
"אני רואה שהתעוררת." שמעתי קול לא מוכר אומר, וראיתי רופא רזה ונמוך בחלוק לבן ומשקפיים עבות-מסגרת נכנס לחדר וניגש אלי. הוא בדק לי את הדופק.
"אתה איבדת את ההכרה, ויש לך כמה שטפי דם פנימיים בחזה ובבטן. אני חושב שתצטרך לבלות את הלילה כאן." הוא אמר והיטיב את הכרית מאחורי ראשי.
"מה? למה?" שאלתי, מבוהל.
-"איבוד הכרה הוא נושא מסוכן, וייתכן שהוא יחזור אצלך. עדיף שתהיה כאן, תחת השגחה רפואית."
"אנחנו נישאר כאן איתך, חמוד. טוב?" אמא שלי אמרה והושיטה לי קולה מהמכונה. שתיתי קצת.
"אמא, זה בסדר. אני אסתדר, תבלו את הלילה בבית." אמרתי לה. "זה חשוב לי, אני רוצה שתישנו כמו שצריך."
"איך שאתה רוצה, גיא." אבא ענה. "החברים שלך פה בחוץ, הם מחכים לראות אותך."
אמא נישקה אותי במצח ואבא לחץ לי את היד, והם יצאו מהחדר. הייתי שמח כשראיתי שהם לצידי, אבל הרגשתי טוב יותר כשראיתי שהם משחררים אותי. אני כבר גדול. חשבתי לעצמי.
מהדלת נכנסו תומר, אייל, מרקו ושני, שהסתערה עלי בחיבוק.
"אמא." מורן אמרה לה והביטה בה. "את בסדר?" שאלתי. היא הינהנה ועיניה התמלאו דמעות.
"מתוקה שלי." היא אמרה לי וחיבקה אותי חזק. חיבקתי אותה בחזרה.
"איפה ספיר ונעמה?" שאלתי תוך כדי החיבוק.
-"הן בחוץ, הרופא אמר שהן יכולות לישון בבית, אבל אני אשאר כאן איתך, טוב?"
-"לא, אמא, באמת. תחזרי עם ספיר ונעמה, שיוכלו לישון בבית. אני אסתדר, אל תדאגי לי."
-"אני לא משאירה אותך כאן לבד."
-"אז את תשאירי את נעמה וספיר לבד?"
אימה של מורן שקלה את מידת החוצפה שלה, אבל בסוף החליטה שהיא צודקת.
"אם את צריכה משהו, תתקשרי." היא אמרה לה, נישקה אותה על לחיה ויצאה מהחדר.
מורן הביטה בתקרה. גבוהה יחסית, עם מנורות פלורוסנט מכובות.
"נראה שזה רק אתה ואני עכשיו, מה?" היא אמרה ואני הסתובבתי לכיוון הקול בבת אחת.
"היי." אמרתי לה. זיהיתי את הפנים אבל לא זכרתי את שמה.
"היי." היא ענתה. הקול שלה היה שקט יותר וחלש יותר משלי, אבל היא נראתה בסדר.
"לא, לא, תישארי במיטה." אמרתי לה כשראיתי שהיא עומדת לקום ממנה. תפסתי באינפוזיה, קירבתי אותה אל המיטה שלה ואחר כך דחפתי את המיטה לכיוונה.
"נראה לי שיהיה רעיון טוב שלא תקומי." אמרתי לה.
"זה יפה מצידך, אבל אני בסדר." היא ענתה והביטה בי בחיוך. "רק מכה בבטן. מה אתה חטפת?"
"איבדתי את ההכרה ושטפי דם." עניתי והעלתי מבט של כאב על פני. "אבל אני אסתדר."
"אני מורן, דרך אגב." היא הושיטה לי את ידה ללחיצה.
-"גיא."
שתקנו כמה דקות ולא הבטנו אחד בשנייה. לפחות, אני לא הבטתי בה.
"אתה יודע, גיא. אתה אחד האנשים עם הכי הרבה מזל שאני מכירה." היא אמרה אחרי השתיקה הזאת.
"צריך קצת יותר מתאונה כדי לגמור אותי, את יודעת." אני והבטתי בה. מבטה היה מקובע עלי לאורך השתיקה של שנינו. העיניים הירוקות שלה היו נעוצות בי כמו שני סכינים.
"לא לזה התכוונתי." היא ענתה. היה לה קול רגוע ושקט, אבל יכולתי לשמוע בבירור כל הגייה- הייתה לה דיקציה מטורפת.
-"אז למה כן?"
שתיקה של כמה שניות.
-"יש לך כל מה שאתה צריך."
-"אני לא מבין על מה את מדברת."
היא לקחה אוויר, נעצרה לכמה שניות ואז אמרה:
"תראה איך המשפחה שלך אוהבת אותך. כמה חברים יש לך. תראה מה אתה מחזיק שאין להרבה אחרים."
שתקתי כמה שניות ואז עניתי:
"אני אקח את זה כמחמאה."
-"תיקח. עכשיו נשאר לך רק ללמוד להעריך את זה."
המבט שלי, שחזר אל התקרה בינתיים, הסתובב אליה בחדות.
"למה את מתכוונת?"
-"אני לא רוצה להעליב, כן? אני רק אומרת." עצירה. "יש לך כל מה שאתה צריך, ויותר- חברה מהממת, חברים שמתים עליך, אתה מנגן בלהקה, המשפחה שלך מעריצה אותך. אבל אתה קצת מתייחס אליהם כמובן מאליו. לדעתי אתה צריך להעריך אותם יותר."
-"על מה את מדברת? בטח שאני מעריך אותם. זה לא שאני מלך או משהו, את יודעת. אלה יחסים דו-כיווניים. חוץ מזה, המשפחה שלי לא מעריצה אותי."
-"ההורים שלך מתקפלים עם כל מילה שלך, איך אתה לא רואה את זה? והחברים שלך גם תופסים ממך. אם אחד מהם היה רב איתך, אבל ממש, ומנתק איתך קשר, איך היית מגיב?"
נעצרתי לחשוב.
"הייתי מבואס, כן, אבל הייתי עובר הלאה."
-"תוך כמה זמן?"
-"אני יודע, שבוע ככה. אולי שבועיים."
-"זה מה שאני מדברת עליו. כשבאמת מעריכים מישהו, סובלים אם מאבדים אותו. במשך הרבה זמן."
הסתובבתי והפניתי לה את גבי. "אני עוצר את הויכוח הזה. מה את כבר יודעת עלי? את לא מכירה אותי."
-"אני אולי לא מכירה אותך, אבל אין חכם כבעל ניסיון. תאמין לי בקטע הזה."
במוצאי שבת השתחררתי מבית החולים וחזרתי הביתה. בכניסה, על הדלת, עמית, אחי הקטן, תלה שלט 'כמה טוב שבאת הביתה' עם ציור של אופנוע. חייכתי בעצב ונכנסתי, יחד עם אמא שלי.
עמית רץ אלי וחיבק אותי. חיבקתי אותו בחזרה.
"מה שלומך?" שאלתי אותו.
"אני בסדר, תודה." הוא ענה לי והרפה ממני. "מה איתך?"
"אני בסדר, יותר טוב." עניתי לו.
"גיא, יש לך אורחת בחדר." אבא שלי אמר לי אחרי שהוא חיבק אותי. "תלך, אני אביא לך כבר משהו לשתות." הוא אמר לי כשראה שאני מתקרב למקרר.
נכנסתי לחדר שלי שבעליית הגג. התחלתי פתאום להבין כמה התגעגתי למיטה וחצי שלי. על אותה המיטה, ישבה נערה רזה, שזופה עם שיער חום שזור בזהב, לבושה במכנסיים קצרות ובגופיה.
"אותך לא ראיתי הרבה זמן." אמרתי לה.
"שלום, מה שלומך, איך אתה מרגיש?" עניתי לה בציניות וניגשתי לחבק אותה.
"מה קורה, בר?" שאלתי אחרי שהרפיתי מבת הדודה שלי והתיישבתי על הכיסא ליד המחשב.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=597171&blogcode=10117845
מוכר לכם מאיפשהו?
"איך זה קרה?" בר שאלה והניחה יד על הכתף שלי.
"חזרתי מאילת, רציתי כבר להגיע הביתה. את יודעת, לסוף שבוע הראשון של השנה. תכננו לצאת, ופתאום, משום מקום, צץ מולי אוטו."
"וואי." היא הצמידה את ידה לפיה. "והאנשים שבאוטו, הם נפצעו."
"הייתה שם מישהי שלומדת איתי בכיתה, והאחיות שלה ואמא שלה. היא נשארה לילה בבית חולים ואז שיחררו אותה."
-"וואו. היא בסדר?"
-"אני חושב שכן, לא ממש דיברתי איתה."
זה לא בדיוק היה האמת, אבל לא רציתי לספר למישהו על השיחה שלי עם מורן. קצת כאב לי לחשוב שמישהי שאני בקושי מכיר אומרת משהו ושזה פוגע בי קצת. בדרך כלל, אנשים שאני לא מכיר- מה אכפת לי מה הם אומרים או חושבים עלי. אבל במקרה שלה... זה היה אחר.
"מה איתך, שמעת משהו מתומר?" הסטתי את נושא השיחה.
היא עיקמה את אפיה.
"לא. הוא שומר על ההבטחה שלו, כי הוא יודע שאם הוא ידבר איתי יכול להיות שיעלו עליו, וגם הוא יסתבך."
נאנחתי.
-"את מתגעגעת?"
-"אין לך מושג. אין יום, או שעה או שנייה שאני לא חושבת עליו."
-"אני באמת מצטער. הוא היה בחור נחמד."
היא שוב פעם עיקמה את אפה.
"עזוב. מה איתך, מה עם חיי האהבה שלך?"
חייכתי, אבל באמת. "שני היא הבחורה הכי מדהימה בעולם."
גם היא חייכה. "אני שמחה לשמוע. זה טוב שלפחות לאחד מאיתנו יש אהבה."
-"אף פעם לא חשבת על לנסות להמשיך הלאה?"
-"ואם יום אחד הוא יבוא ויהיה לי מישהו. איך אני ארגיש אם אני אצטרך לשבור לחבר החדש שלי את הלב?"
-"מה אכפת לך? לדעתי את צריכה להבהיר לחדש מראש שאת מחכה למישהו, ושיכול להיות שזה ייגמר באמצע."
-"אתה חסר רגשות, אתה יודע? מה זאת אומרת 'מה אכפת לך'? לאף אחד לא מגיע שתהיה לו אהבה נכזבת או לב שבור. אף אחד."
-"זה באמת כל כך גרוע?"
-"אתה לא יודע?"
-"לא נעים לומר, אבל תמיד מי שרציתי לא הייתה לי בעיה איתה, ואם הייתה אז ויתרתי כי הבנתי שאין טעם."
היא שתקה ונאנחה.
"יהיה טוב. כן?" אמרתי לה וליטפתי אותה בסנטר. היא שוב חייכה וחיבקה אותי.
ביום ראשון שאחר כך, כשהלכתי לבית הספר, הכיתה שלי הכינה לי הפתעה. הם חיכו לי עם בלונים, שתייה ועוגה ושלט שכתוב עליו 'החלמה מהירה'.
"תודה. לא הייתם צריכים." עניתי וחיבקתי את שני אחרי שהם קפצו עלי.
"שתוק ותפסיק להיות פולניה," הטיחה בי מרקו וניגשה גם היא לחבק אותי.
תוך כדי פתיחת השתייה וחיתוך העוגה, ראיתי בזווית העין שלי את מורן.
"שנייה אני בא." אמרתי לתומר והלכתי אליה. היא ישבה בשולחן שלה בפינה וקראה ספר. נערה עם קעקוע דרקון.
"את בסדר?" שאלתי.
"בטח, כן." היא ענתה עם חיוך.
"את רוצה להצטרף?" שאלתי.
"אמ," היא ענתה בחשש קל. "נראה לי שזה רק החברים שלך. אני רק אפריע."
-"את לא תפריעי. תאמיני לי."
משכתי אותה ביד והבאתי אותה אל המרכז של הרעש.
הגיע הזמן לעשות שינוי.
הוא חשב והחל לחצות את התא המבורזל. מוחו המבריק והגאוני, שהשתכלל עוד יותר בזכות לימודי הרפואה שלו, הריץ במוחו את התכנית והוא הגיע למסקנה ששלב א' יצא לפועל בעוד חודש ימים בדיוק.
הוא התיישב על המיטה וסקר את החדר שלו. קטן, נטול חלונות, תת קרקעי ומבורזל. לפתע, הוא לא יודע למה, הוא חייך.
The juwes are those who won't blame for nothing.
מוקדש לשתיים מהבנות שאני הכי אוהב בעולם:
ל 'קחי אותי עכשיו' ול 'LetItBeat'.
Grass still in his fit and a smile beneath his brow...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: