לילות של מצב רוח רגשני תמיד מוציאים ממני תיקתוקי מקלדת פואטים ומתחכמים.
מילים שקופצות להם למסך, בצורה שלא היו יוצאות מפיו של אף אדם שפוי ביום יום.
שילוב שמהיותו זר לאוזן, נראה נשגב לעין.

או לפחות זה מרגיש נשגב
זה מוציא את מה שכלוא אצלנו בפנים, דרך האצבעות.
אז מגיעים לעוד סטוץ עם הבלוג.

שבעצם, מה שאנחנו באמת רוצים זה לעמעם את האורות, להושיט את היד ולהאחז בתגובה.
לעלות על השולחן, לרקוד דקות ארוכות ומקסימות לקולה של לארה פביאן שכבר מעל חצי שעה מפזרת את קולה ואת כולה מבעד לרמקולים.

אולי עם נרות ברקע, מעט (הרבה) שמפניה, ואפשר גם להתפשר על בקבוק ווסקי לעקשנים.
ואז ירד המסך השחור, והאצבעות ובעיקר המוח יהיו עסוקים במחוזות אחרים.

מי בכלל יחשוב אז על כתיבה?