כשיש לי יותר מידי נושאים שמחשק לי לכתוב עליהם, אני תמיד עומד בפני הדילמה של משפט המחץ שיפתח את הפוסט.

לכל נושא, שמקנן לו בראשי יש את הפתיחה הפואטית שלו, שיגרור את העיניים של הקוראים עוד שורה ועוד שורה למטה שיסחפו בשצף הקריאה וילגמו את הפוסט בנשימה אחת. (הו, פואטי כמו שאני אוהב. :] )

זה הלילה הראשון מזה המון שנים שאני ל הולך לישון בלי לשבת חצי לילה (לפחות) על המחשב.

מי שמעודכן במעט במעליליי, יודע שאלפרד היקר נח על משכבו בשלום מזה מס' שבועות, ומחליפו, הגיע עד כה בחלקים והפנים שלו (המסך) עדיין בדרכן להשלים את גופו הסקסי.

ולכן זמנית כל חיי עברו דירה למחשב של שותפה שלי, ממש כמו הומלס שמבקש מחסה ומקבץ נדבות בכל רגע שאפשר.

וכאשר היא מחליטה שהיא צריכה את המחשב, אז אני חוזר שנים אחורה, פותח מחברת וכותב. אחרי זה סיכוי סביר שאחזור לספר שלא פתחתי מזה שבוע. ממש יום כיפור, רק שבכיפור אסור לכתוב.
אבל לא נהיה קטנוניים.

נשאלתי היום, אם אני עדיין בלוגר.

"בתואר ובנפש" עניתי

"בתכל'ס, הדבר היחיד שיוצא לי לכתוב זה מסמכים ומיילים"

ייאמר לזכותי שלפחות המיילים שאני כותב משעשעים, פיוטיים והמסמכים מעוצבים.

לאחר מכן, נשאלתי מה הקריטריונים ללהיות בלוגר בנפגש?

"לחשוב בפוסטים". עניתי.

לראות תוכניות ולהריץ בראש את פוסט התגובה שתכתוב, לעבור חוויות יומיומיות ולראות בעיני רוחך את הפוסט שמתאר את החוויה בצורה קצבית ומשעשעת, כתובה למופת בתוך הבלוג שלך.

הדגדוג הזה באצבעות, בראש..

כנראה, שבגלל זה אני יושב עכשיו וכותב בעט. דבר עתיק ולא נוח בעליל.

אם כי יש משהו נחמד בכתיבה ידנית.

סוג של ציור, אינטרקציה פיזית עם הדף וכל אות מקבלת ייחוד משלה ושונה משכנתה.

פיזיות זה לחלשים.

)הפוסט נכתב אמש 30.5.10, בעת חוסר מעש משווע בהיעדר מחשב או תעסוקה אלקטרונית אחרת, על דף נייר מצ'וקמק. אפילו חתמתי בסופו.

עד שאני כותב בכתב יד, לא אחתום? אחתום.(