עוד בימי קדם, בהיותי ילד קטן וחסר דאגות, החפצים שלי היו מוצאים את עצמם מושארים ומוזנחים יתומים מבעלים, נשכחים בעולם הגדול לבדם.
אמא היתה נאנחת ואומרת:
"מזל שהבולבול שלך מחובר" - And let are all say - AMEN to that!
יכולתי לצפות, ובעיקר לקוות, שבחלוף השנים גם השיכחה שלי תחלוף ותשאר היכולת לזכור.
אבל לא, שניהם פה. חיים יד ביד. ויש יותר שיכחה מאשר זיכרון.
המקרה: היום, 18:15 בערב, קם מהכיסא באנרגיות מחודשות, יוצאים בזמן מהעבודה!
לוקח את התיק, אוסף את הארנק, מביט סביב - מחליט שלקחתי הכל והולך.
יושב חצי שעה בתחנה, עולה לאוטובוס, מתיישב בנוחות ובנינוחות, מוציא את הספר, מחזיר את הארנק לתיק, והופס;
ת"ז חסרה.
'טוב נו' אני אומר לעצמי, 'בטח היא במשרד'.
פותח את הספר ומתחיל לקרוא ואז עולה במוחי רעיון - בוא נצלצל ונוודא!
הופס. אין פלאפון.
אז יורדים מהאוטובוס שלוש תחנות (רחוקות) אחרי.
הולכים מהר מהר למשרד.
בדרך עוברים בתחנה שבה עמדתי, לוודא ששום דבר לא הוזנח מאחור.
"תרצה להתקשר אליו?" שואלת בחורה חביבה בין התחנה שלי למשרד
"אממ לא, הוא אמור להיות במשרד. או לפחות אני מקווה שהוא שם :)"
מגיע המשרדה, ואכן, באור מלאכים ובהילה נוצצת מונח לו הפלאפון שלי על השולחן.
ת"ז? כנראה שכבר לא תמצא.
מה שעושה אותה לת"ז הרביעית שאני מאבד מאז גיל 16 (לא כל כך הרבה זמן עבר מאז),
וזה בלי לחשב את שני החוגרים שהצלחתי לאבד בעשרה חודשי צבא.
אה, וכמובן שבשבוע הראשון שלי בעבודה איבדתי את המכשיר של המשרד, לפחות הפעם הוא הוחזר לבעליו הדואגים :)
מסקנה: אני צריך המצאה. שתדאג שבחצות, כל חפצי הקטנים קרי: מפתחות, ארנק על כל תכולתו, פלאפון ומיליון הדולר שאני מסתובב איתם בקביעות בכיס; יופיעו מחדש בסלסלה לצד המיטה, מכל מקום בו הם נמצאים בתפוצות.
אפשר לוותר על החלק עם הדלעת.
או כמו שאמא אומרת, 'מזל שהבולבול שלך מחובר.'
ואלה היו 5 דקות בחייכם שלא יחזרו אליכם, לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
