תרשו לי להרים דגל אדום. עזבו אדום, שחור.

אבל לפני שאתחיל לפרט, תנו לי לספר קצת על עצמי:
אני בן 20, ואני לא בצבא.

בעודי תלמיד תיכון בגיל הצו הראשון לא היה בטוח אם אפשר לגייס אותי מבחינה בריאותית, התעקשתי, סילפתי ולבסוף התגייסתי. עברתי מסלול לא פשוט בצבא שבמרכזו פרצה בי מחלה כרונית שהפכה את החודשים שהייתי בצבא לבלתי נסבלים.
נפלתי על רופא תת רמה שרק טרטר ואמלל אותי, ולבסוף אחרי הרבה דם, יזע ודמעות יצאתי עם פאק בריאותי לכל החיים.

אז כן, אני מאותם אנשים שיכולים להגיד עם טענה מבוססת שהצבא "דפק אותם"

ועדיין, אם הייתי ניצב שוב בכיתה י"א אם השאלה להתגייס או לא – הייתי מתגייס.

משום מה, לאחרונה יש איזשהו טרנד חדש.. לכתוב כתבות ופוסטים נגד שירות בצבא, להפגין נגד הצבא ופועלו. לתלות שלטים כמו האלה שתלויים ברחוב קפלן בת"א:

"ותדע כל אם עבריה שבנה יוזנח"

אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו, וכל כך אוהבים את החיים שלנו -

יש את אלה שלא מעוניינים לבזבז 3 שנים מהחיים שלהם, למה להם?
יש את אלה שרוצים ללמוד או לשיר או לנגן או לרקוד או לשחק, הם רוצים להתפתח.
יש את אלה הפציפיסטים, גם כאלה שנגד הכיבוש – שרובם מתרכז באזור , כיף להם להרגיש בטוחים.
ויש את אלה, שסתם לא בא להם, טוב להם בחיים.

תרשו לי לשאול אתכם, מול מי אתם מפגינים? ממי אתם בורחים כשאתם לא מתגייסים?

יש לי חדשות בשבילכם, אם היום כל אזרחי מדינת ישראל יחליטו שלא יהיה צבא, לא יהיה צבא.. זו מדינה דמוקרטית אחרי הכל, אז קומו, תחליטו פה אחד שאין יותר צבא ולא מתגייסים.
כולם בגיל 18 יוכלו להתחיל את החיים שלהם, ללכת ללמוד, ללכת לעבוד, לצמוח להתפתח.. נפלא לא?

רק תזכרו:
לא יעבור שבוע לפני שיפרצו אליכם הביתה וישחטו אתכם.
יפוצצו לכם את האונ' שאתם כל כך רוצים להתחיל ללמוד בה
אתם חושבים שמישהו יוכל ללכת לראות הופעות שתוכלו לשחק או לנגן בהם?
או יותר מזה, חושבים שתהיה לכם הזדמנות להפגין?

לא תהיה לנו מדינה יקיריי.

אם אמא שלי לא הייתה יושבת ומאזינה כל היום, במלחמת שלום הגליל כל החיילים בבסיס שלה לא היו מודעים להפגזה שעומדת להגיע ולא היו תופסים מחסה. ומתים.

אם לא אבא שלך שנכנס ללבנון ונלחם, אותם מחבלים שהוא הרג היו נכנסים ושוחטים אתכם, את הילדים שלו.

אם השכן שלך, זה ששיחק איתך כדורגל בשכונה, לא היה נותן ציוד ללוחמים לפני שהם יוצאים לפעולה, מי כן?

אם לא בת דודה שלך, שהעבירה טירונות ל30 חיילים חדשים שישמשו כעוד יד בצה"ל – מי היה מכשיר חיילים חדשים?

אם ידידה שלך, הפקידה שכביכול לא עושה כלום, לא הייתה עושה סדר במסמכים, עונה לטלפונים ומכינה קפה לקצינים ... אני מאמין שהיה לא מעט בלאגן.

אם לא הילד שלמד כיתה לידך, שהפך להיות חובש ותחת אש, מטפל בחיילים – מי היה עושה את זה?

ואם החבר שלך יקירתי, לא היה מתרחק מהבית ומשקיע והופך להיות קצין שיוביל פלוגה למלחמה, מי היה מוביל אותה?

אף פיליפיני לא יושב מחוץ לגדרות הבק"ום

שום סיני לא מחכה שתגייסו אותו

אף עובד זר לא יקריב את החיים שלו למען המדינה שהוא לא באמת חייב להיות בה.


רוצים להפגין?
תפגינו למערכת רפואית טובה יותר בצבא
תפגינו שיחזירו את גלעד שליט
תצעקו שהאוכל בצבא יהיה טוב יותר

אבל אל תשכחו, שהמדינה רק מפרישה כסף

כח האדם זה אתם

למשל:
אם היה למישהו חולה, חבר שיוכל להחליף אותו במשמרת – הוא היה יכול לנוח.
אין? מישהו חייב לעלות... אז יש כפולות, ויש גם אנשים חולים ששומרים.

וכשאין לצה"ל כח אדם – הוא מצמצם. ועל חשבון מי?
על חשבון אלה שכן מתגייסים.
עד שגם הם יחליטו שנמאס להם.
ואז תתכוננו לארוז ולטוס לחו"ל.

ושימשיך להתנגן לכם המשפט שנכתב אחרי המון דם שנשפך בעבר

-
פוסט מומלץ: עולם חדש
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=596848&blogcode=10661582

כל היום רצות לי המילים בראש, משפטים מפוצצים שיסבירו מה עובר לי בראש, כותרות פואטיות, ציטוטים משירים, כתבות מרעימות ומתסכלות... אבל במהלך היום הבנתי

 עוד כמה דברים על החברה שלנו
החברה שמחפשת דברים להתאגד סביבם, לבכות עליהם ולכעוס על אחרים בגללם
חברה שמפלגת את עצמה בכח
חברה שחייה ממהומה אחת למישנהה

ופה כבר קטונתי מלהצליח להסביר את עצמי בצורה הטובה ביותר, בעיקר בשעה ובמצב שכזה ולכן אוותר מראש

עם זאת, קשה להתעלם. קשה לא להגיב. קשה להתעלות.

אי אפשר להבין את הרוצח
וכעת אני אפילו לא מסכים עם האשמות הנחרצות והמכוונות של הקהילה שהחליטה שהרצח בוצע ע"י אדם דתי
זה בדיוק כפי שברגע שהיה פיגוע, ישר הנחתי שמדובר במחבל ערבי.
אנחנו פועלים בצורה עיוורת, חוסר רגשות שנובע מעומס יתר של רגשות

אין ספק שהאשמה המיידית לציבור הדתי והחרדי היא לא במקום - אבל היא נובעת מכאב ורצון להפיל על מישהו את האשמה כי יותר קל להתמודד עם כעס מאשר עם כאב.
אני לגמרי מסכים עם זה שזה דבר שלא נכון לעשות - אבל עדיין אי אפשר להתעלם מהאמירות של חלק מהמנהיגים לא משנה מאיזה ציבור - שבאופן ברור יכולים להוביל אנשים (לא משנה מאיזה ציבור) לפעולה הזאת
ומכיוון שהמנהיגים האלה מזוהים עם הציבור הדתי, האצבע מופנת לשם אוטומטית.
ברוח המהומה אנשים לא נוהגים בהגיון, תמיד נסחפים לפרובוקציות נוספות ותמיד מתלהמים באופן מוגזם
זאת לא רק החברה שלנו זה כל העולם

אז את מי אנחנו יכולים להאשים? את הרוצח? לא מזיז לו, יושב איפשהו במקום כלשהו ורק חושב שיש להפיל טיל באמצע העצרת שנערכה היום.
אז מסתכלים ישר למעלה, למנהיגים שלנו..

אמרו לי היום שהדברים המפגרים שאומרים הפוליטיקאים שלנו , ועניתי לה שברור שזה משפיע, אולי לא על אנשים שחושבים ההפך, אבל לדוגמא דתיים \ חרדים שמאמינים כי התופעה ההומולסבית מסוכנת מבחינה דתית, יאמנו לאמירות של מר אלי ישי וכן, יהפכו לקיצונים יותר בדעתם. בעיקר בציבור שאנשי הפוליטיקה והדת נחשבים למלומדים ומשכילים וחכמים בתורה, ושיש להקשיב למילה או שתיים שהם אומרים.

אישית? ניסיתי להקשיב לישי, אחרי ההתבטאויות קיצוניות, חדלתי מלהקשיב לו

דוגמא נוספת - אין ימיני קיצוני שאמירותיו של ליברמן לא מחזקות את דעתו וגורמות לו להתאגד סביב הרעיון הקיצוני.
זה נורא לא פחות.
לראות את דוד שלי, או את אחותי הולכים ומצביעים ליברמן ותומכים בדעות שלו בצורה כזאת הפגנתית - זה מערער, לראות את יכולת ההשפעה שיש לאנשים האלה על דעותייהם של אנשים.

יותר מזה, אם יש מישהו שחושב, שיגאל אמיר קם בוקר אחד ומשום מקום החליט לרצוח את רבין?
ההתבטאות של אנשי ציבור הלהיטו את השנאה, וזאת התוצאה.
אנשי הציבור האלה דיברו מקידום אינטרסים אישיים, איש מהם לא באמת שנא את רבין או את פועלו - רצו ס"ה להפיל את מפלגתו.
אלי ישי לא מדבר מרוע, הוא מדבר ממקום לשלהב את הקהילה התומכת שלו סביב רעיונותיו - וידוע שאמירות כאלה משלהבות רוחות ומעניקות פירסום (ואין פירסום רע כאמור)

והריי התוצאה מול פנינו..

אז מה יש לחשוב? שכולנו מונעים מהאינטרסים שלנו ושל המנהיגים שלנו? מתאגדים סביב מפלגות שדיעותיים יותר ציוריות ומושכות מאשר מעשיות?
וכאן אני מתחבר לפוסט שכתבתי לפני מס' שבועות - Why we are

אז כן יקיריי, לטוב ולרע - אנחנו אנושיים.

ערב טוב לכל המאזינים והמאזינות, היקרים והיקרות, הקוראים והקוראות, מששי הישבנים ומששות הטוסיקים
אף אחד מכם, חברי האהובים - לא חשב לשים על קקטוסים שלט
"זהירות - זה דוקר!!!"

כאילו מה?! אני אמור לנחש?!

ועוד מיילא קקטוס, אבל מה הוא עושה בבית חולים?! מה הוא עושה על שולחן בבית חולים?!

לתומי ס"ה ביקשתי משענת להניח עליה את מרפקי וגבי :(
אתם יכולים לדמיין ת ההמשך, לדעתי עדייו נשארו ממזרים עמוק בתוכי, גם פה אתם יכולים לדמיין איזו משמעות שבא לכם.


בכל אופן, אילו יומי היה משתפר עיניין הקקטוס היה נשכח והופך לחוויה מלמדת לחיים
אבל לא, לפספס רכבת, לעמוד במעבר חסר מזגן, לאבד את הארנק - לחזור לחפש אותו ואז לגלות שהוא בכיס שלי
לאבד את האשראי (זה לא נורא, גם ככה הוא לא באמת עובד)
להגיע בעשר בערב הביתה ולגלות שאין לי מפתח ואין באמת מישהו שאמור לבוא ולפתוח לי את הדלת!

ועל החוויה המלמדת הזאת אני חייב לפרט קצת יותר! 
למי שעדיין לא ביקר אותי, כמובן שמוזמן - מבטיח לא למשש לכם את הטוסיק - לפחות לא ישר על ההתחלה .. בכל מקרהה!!! לעיניינו, כן:
לכל אותם אנשים אומללים שלא יצא להם לבקר במחוזי אספר שאני גר בקומה שניה, יש לי מרפסת נחמדה וגגות מסביב לחלונות - כן, זה לא כזה בעיה לפרוץ.

מפה לשם, בשילוב מוחות עם השכנה חסרת המוח התחלנו לתכנן אפשרויות פריצה קרימינאליות

לבסוף הגענו למסקנה שהמרפסת היא הפתרון היחיד, בצעד לא כל כך חכם יש לציין - היא הציעה את הסולם המאוד קצר שלה (קצת יותר גבוה ממני, ובנינו? אני בערך בגובה של דרדסבא)
מהסולם, לסורגים (הלא יציבים!!!) של החלון הסמוך, למאורר מזגן ישן למדיי, לאחיזת רמבו בגדר המרפסת, זינוק - טיפוס, סלטה באויר, שני גלגלונים, קפיצת ראש דרך החלון ישר על המיטה. זינוק על הידיים , מרוץ אל הדלת וזכיתי בתחרות!

כן, זאת חוויה, שווה לעשות את זה בכל פעם שנכנסים הביתה.

מפה לשם, היו לי דברים עם תוכן יותר לכתוב - אבל הם כבר לא מעניינים אותי (:

אז לילה טוב לכם :)

כל קשר בין הסירטונים האלה אלי הוא מקרי לחלוטין (חוץ מהסרטון של אורסולה, אווו כמה סקסיות *שורק*)

זה כנראה המשפט שעשוי היה להאמר, או נאמר בשבוע האחרון לא מעט פעמים (אני מניח שיותר מידי) בחופי ישראל, אני מדמיין לעצמי עוד מס' שיחות בנושא כמו:

-    הו, הינה עוד סרטן
=   *מזנק ממושבו הנוח על החול, ונלחץ* "איפה איפה?!" *מסתכל לכל הכיוונים*
-    אל דאגה אדוני, זה לא סרטן כזה.. זה סרטן בתוכך.
=   *אנחת הקלה, מתיישב* הו, מזל...
-    *מחייך והולך*
=   אההה.. סרטן? היי! רגע! חכה! מה??!!??!?!?!?

כן כן, רופאי קופת חולים מכבי החליטה לעשות מבצע בחופי ישראל, ולהנחית ביום בהיר אחד על שוהיי החוף את הבשורה המרתקת - כן חבר'ה, יש לכם סרטן.
אני כבר יכול לראות בתוך ראשי את האמא השלווה, יושבת על החוף.. ילדיה משחקים מולה בחול מאושרים, הבעל הלך להביא ארטיקים לצנן קצת את החום, היא יושבת ומשתזפת, נהנת ממעט שלווה אחרי שבוע מטורף... וכן, באותו רגע יגיעו רופאינו לבשר לה על הבשורה, יש לך סרטן.

קשה לי לגבש דיעה אחידה לנושא, מצד אחד.. עצם הגילוי יתכן שתהיה האפשרות, לרפא את המחלה, קלה יותר.
אבל האם חייבים דווקא בסיטואציה הזאת? קשה לדעת.

אתמול היה ה'מרוץ על עקבים' המדובר (מעניין למה מדובר P: )
זה היה סוג של תופעה מעניינת, לראות בנות מתאבדות על המסלול, נמרחות, נתקעות בעדר צלמים, על  מנת לזכות בטיסה לפריז וב1000$ לבזבוזים , צלמים נכנסים לאש התופת (מסלול הריצה) כדי לתפוס תמונה טובה לכתבה של מחר.. האם כולם מסתכנים כל כך בגלל דברים שהם רוצים? שאלה מעניינת :)

אוירה סגולה, אנשים מתלהבים, מוסיקה טובה, שתיה יקרה (שלמזלי לא הייתי צריך לשלם עליה) נוף של ים, עשרות בנות הולכות על מסמרים ויותר צלמים מאשר מתחרים, אפילו הכתבת של הערוץ הרוסי השתתפה :)
הבנות עשו מתיחות, לבשו בגדי ספורט (או מכנסונים ממש ממש קצרים), אנשי מד"א חיכו לנופלות ולנפצעות - ממש ריצת מרתון.
כדי להוסיף על ההרגשה הספורטיבית היה שדרן לייב שדיווח מתי ומי ראשונה במהלך 50 המטרים שהבנות רצו, שחלפו ממש מהר ד"א, והיה שופט (זה מלרדת בגדול, ברק) שאפילו בגבריות הרים את אחת הפצועות ולקח אותה לאמבולנס (נתקעה במצלמה של הצלם שחיכה בסוף המסלול, למתעניינים), ולהשלמת האוירה חיכו הכתבים של ערוץ ספורט 5.. יותר מזה?!

בכל מקרה, היה חווייתי ביותר, יש תמונות כאן, ואולי יהיו עוד בהמשך השבוע!



להשלמת היום החוויתי, הלכתי עם כאבי ראש וסחרחורות לקונצרט של לה סקאלה בפארק, התיישבנו מול הרמקולים והכאב ראש רק גבר..
אבל היה שווה כל רגע, ההרכב המדהים בעולם, הזמרים והזמרות הטובים ביותר, המקהלה מושלמת, התזמורת מרהיבה והמנצח עם שם מפה עד איטלה וחזרה לסין וקצת יותר...
והיצירה? עם הביצוע הזה, גרמה לי פשוט לבכות מרוב שהיה מדהים.

מה שהיתה חוויה מעוררת, לראות את כמות האנשים המטורפת, עשרות אלפים של אנשים נוהרים כולם לשמוע קונצרט קלאסי.. ולחשוב שהתרבות חלפה מארצנו הקטטנות.

חוץ מכאב לב קטנטן פה ושם והתעלפות קטנה בדרך הביתה, אני מרגיש מצויין.

שבת שלום.