אף פעם לא כתבתי מכתב למת. זה קצת מוזר יש לציין...
אך קיים בזה נופח מיוחד אחר, אותו זיק תקווה שאת רואה, שאת באמת תקבלי את המילים שאני רושם כאן -

ועכשיו בפרץ חוכמה, נזכרתי שבכלל לא ידעת לקרוא. זה משנה שם למעלה?

אומרים שהזמן מרפא הכל, אומרים שעם הזמן הגעגוע מתחלף בחלל ריק שמתמלא אט אט בתוכן חלופי. אני כנראה לא מצאתי את אותו תוכן חלופי.
אולי אני מרגיש ככה כי לא הכנתי את עצמי מראש מספיק זמן להתמודד עם הזיכרון שלך , ככה פיתאום.
בפעם האחרונה שביקרתי אותך במועדון השיש ההומה והרועש - היה כשסבא הצטרף אליך. כולם בכו עליו - ואני הסתכלי על הקבר שלך, ובכיתי עליך. גם אחרי 6 שנים.

עברו כבר יותר מ7 שנים, החיים שלי ואני השתננו מן הקצה אל הקצה - ואני חיי רגיל, מה שאז לא חשבתי שיקרה לעולם. אני חיי את החיים שלי כרגיל, עד שמשהו מזכיר לי אותך.
אתמול אבא חזר מהעבודה, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לבקר אותך, או לפחות את מה שמייצג אותך.. הצטרפתי.
כבר בדרך לשם החל תהליך ההתנתקות שלי מהעולם - להגיע לשם כגוף בלי מוח, לראות את הקבר שלך, לנשק אותו וללכת.
כנראה שהפעם לא הצלחתי. אולי בגלל השוק שקיבלתי כשהגעתי, לא ציפיתי לראות את מה שראיתי.

ככל שהתקרבנו גברה הציפיה, שאני אגיע לקבר הצנוע שלך ואמצא אותך יושבת עליו, מחכה לנו - כפי שהיית מחכה לי כל יום אחרי בית ספר על החומה בכניסה לבית שלך. כמו שהיית מחכה לנו כאשר באנו אלייך לארוחת שישי. בצורה שהיית יושבת על אותה חומה שהיום נטושה, גם כשסבא הרגיז אותך ופשוט יצאת מהבית.
ואז הגעתי, את כמובן לא ישבת על הקבר, אבל היה לידך קבר נוסף - ששחכתי שהוא שם. המצבה של סבא, בפעם הראשונה נגלת לעיני אחרי שמת. שכחתי שהוא שם, שכחתי ששק העצמות שלו שוכב ליד שלך. וזה החזיר אותי למציאות.
לא הצלחתי לחזור ולהתנתק ובהיתי בקבר שלך כאילו פעם ראשונה שאני רואה אותו והברזים נפתחו.
אבא הופתע, כבר שנים שלא בכיתי כשביקרנו אותך, שנים. הסתכלתי על שתי המצבות וראיתי את מה שכולם התפאלו ממנו באותו יום שסבא נפטר - שנפטרתם באותו תאריך עיברי. צמרר אותי לראות את זה.

שבוע שעבר עברתי ליד הבית שלך. הבית שפעם היה הדבר היפה ביותר מבחינתי, כבר שנים שהוא נראה לי כבית שצריך להיות מיועד להריסה. עברתי, והשכנה ישבה בחוץ, היא לא זיהתה אותי - המשכתי הלאה.
מעניין אם את היית מזהה אותי, ככה איך שאני היום.
עברתי ליד החומה שלך, כצפוי לא היית שם ולא היתה ערימת האוכל התמידית שהיית מניחה שם בשביל החתולים.

חח גברת החתולים היו מכנים אותך הילדים בשכונה, שלכל מקום שהיית הולכת עשרות חתולים רעבים היו באים אחרייך - וכשרצית לקרוא להם, נדרשו מס' הקשות קטנות על צלחת וכולם היו  רצים לקראתך, לארוחה.
אני לא אשכח, שלימדת אותי לקרוא להם וכולם רצו לקראתי ונבהלתי וברחתי יחד עם צלחת האוכל והם המשיכו לרוץ אחרי, כמה שאת צחקת.

ראיתי את הפינה של גדר בית הספר היסודי, שממנה הייתי קורא לך כל הפסקת עשר, והיית מגיע עם במבה ובימי שישי גם קפיטה. תמיד מחייכת, מחכה כל בוקר להפסקה הזאת רק בשביל לראות אותי
והמורה לספורט היה עובר לקנות את מנת הפלאפל שלו כל פעם שהיינו מדברים והיה צועק "סבתאאא במבההה" ואת היית מאושרת.

את זוכרת שהיית מביאה פרחים לשומרת..?
אמרת לה שבנות לא צריכות לשמור. אבל היית מביאה לה כל בוקר ורד בגלל שהיא עזרה לי פעם. בגלל שהיא שמרה עלי פעם אחת ואת לא שכחת לה את זה, וכל בוקר הבאת לה ורד.

את זוכרת את היום שהגעתי אליך הביתה בוכה? בכיתה ה'. אני זוכר את היום הזה, אני זוכר את הסיבה אני זוכר הכל, כאילו זה היה אתמול.
תומר כבר היה אצלך, הגעתי בוכה, בהיסטריה ואת נלחצת, שאלת מה קרה.
וכשלא עניתי חיבקת אותי, ישבת איתי על הספה, כשהראש שלי מונח עלייך, היד שלך תופחת לי על הגב כרגיל ונרדמתי בוכה.
מעולם לא שאלת מה קרה. אני זוכר שהתעוררתי 4 שעות אחר כך, ואת עדיין ישבת לידי, עדיין תפחת לי על הגב ולחשת לי שהכל בסדר.
אני לא אשכח את היום הזה לעולם - כמו שאני לא אשכח את היום שנכנסת לבית חולים בפעם האחרונה, זה אומנם כבר היה דבר שבשיגרה אבל דווקא בפעם הזאת יצאתי מהחדר שלך בבית חולים ובכיתי. אבא בא, ואמר שאין לי מה לדאוג שאת תצאי משם עוד שבוע שבועיים, כמו תמיד. שאת גם הפעם תחזרי.
לא חזרת.
בשבועות האחרונים כבר לא נתנו לי לראות אותך, דודה שמחה סיפרה לנו בשבעה, שבאחד הלילות קמת והתחלת לקרוא לי ושהיא העירה אותך ואמרה לה שהיא שם..