בסך הכל המצב יחסית טוב אני בתל אביב ואפשר להגיד שאני מאוד נהנת אבל מתגעגעת לכולם 
חשבתי על המצב היום בקטע של העתיד שלי והמצב חרא כל האחים שלי אני בת יחידה ואנחנו חמישה
ההורים דאגו שהם יעברו את הבגרויות והתווכחו איתם רק כדי שישקיעו והכל והדחיפה הזאת שלהם סך הכל עזרה
כולם סיימו בהצלחה ורק אני נשארתי הבעיה היא שמאז שהם עזבו הלימודים שלי לא מעניינים אף אחד
פעם הם היו בודקים מחברות ספרים תעודות מענישים על נכשל והיום..............
פעם בשנה הם שואלים " איך היה בבית הספר ?" יום לפני יום התעודות הם שאלו " לא קיבלתם תעודות
שמעתי שהבית ספר ההוא קיבל " "אנחנו מקבלים מחר" "אה"
אחרי שחזרתי מבית הספר עם התעודה הם אפילו לא שאלו אם אפשר לראות הם שכחו לגמרי בערב
אבא שלי נזכר " לא קיבלתם תעודות היום ?" "קיבלנו " "נו אז תביאי לנו לראות"
אבא: "היסטוריה נכשל טוב זה היה ברור"
"מתמטיקה 95 " "טוב יופי קחי"
הייתה לי את ההרגשה הכי עלובה בעולם הרגשתי מושפלת כזאת
לאף אחד במשפחה אין איזה מקצוע הרוב עוברים בין עבודות שונות וואלה אני לא רוצה
להיות כמוהם אבל זה כאילו חזק ממני אם הם כאלה אז גם אני יהיה כזאת
ואני לא רוצה אני פשוט לא רוצה להיות עלובת נפש כמוהם!!!!!!!11
כל כך קשה לי ואין מה שידחוף אותי קדימה אני פשוט חייבת את הדחיפה הזאת כדי
להצליח להתחמק מעתיד הצפוי של כל המשפחה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
