Dig Out Your Soul

[או: מחשבות לאחר נוילנד, 2.0]

***

ארץ פצועה היא, ומתיה מהלכים בה כחיים. אולי קבורים באדמה הם, אך הם לא באמת עוזבים. עיניהם הצעירות, צעירות מדי, ניבטות אלינו בתמונות, משתקפים באור הנרות. האח של ההיא, אחיין של ההוא. ארץ פצועה היא, שותתת דם, ולא באמת ניתן לברוח מהשכול. לפני שנספיק לתקן את השברים, לאחות את הלב השבור- הוא יישבר מחדש. העיניים זזות אנה ואנה, מחפשות, מאיפה יגיע האסון הבא. מכונית שסוטה ממסלולה, דקירה מאדם שיכור מדי, אוטובוס שעומד להתפוצץ או סתם מלחמה. אבא בוכה על בן בוכה על אבא, במעגל שלא נגמר. ארץ פצועה היא, אדמה חרבה. במקום פרחים צומח פה דם,השקיעה מסמלת את שקיעת החיים. הלב דופק,לא מוצא מנוח, מגביר את קצב פעימותיו. מהר יותר ומהר יותר, מנסה לברוח. הרגליים ממהרות ללכת, הגב כפוף,שחוח. אין לאן לברוח, לא באמת. והארץ,שותתת דם.

פצועה ככל שתהיה, זאת הארץ שלי, זאת ולא אחרת. פה שמשון הגיבור נלחם את קרב חייו. במקום ההוא בית המקדש חרב. פה הועלו המעפילים לארצנו,בדממה. פה בן גוריון העז להפריח את השממה. זאת הארץ שלי, היא ולא אחרת. פה סבא וסבתא הכירו, פה הייתה הנשיקה הראשונה. במקום ההוא אבא הלך לבקש חלב מהשכנה.(ונפל, ושבר את הרגל.) רק פה אפשר להניף בגאווה, בלב הולם, את הדגל.

ולזכור. ולשכוח,קצת, כי אי אפשר אחרת. ההיסטוריה משתקפת אלינו מכל מקום, אבל זה לא אומר שאסור לנו ליצור זכרונות חדשים. 

להקים אוטופיה, כמו שהרצל חזה. מדינה מושלמת, אהבת חינם,עזרה לאחר, שיוויוניות. להקים נוילנד משלנו,ארץ חדשה-ישנה, מבוססת על עקרונות וערכים. אבל למה אי אפשר לעשות את כל זה, פה?

וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות.

ליצור אהבת חינם. דווקא מהמקום הפצוע, הפגוע, אפשר להגיע לדברים נפלאים באמת. לתקן את השברים, וליצור מהם משהו חדש, יפה יותר. עדיין לא מאוחר לתקן. פה,עכשיו,במקום הזה ממש.

כמה נפלא זה יכול להיות. 

***

העניין הקשה באמת הוא לפקוח את העיניים בבוקר, ולהחזיר את פרפרי המודעות, כל אחד ממקומו שלו. כמה זמן לא חלמתי והצטערתי שזה היה רק חלום. כמה זמן לא חייכתי מתוך שינה. 

גיליתי מה מפחיד אותי כל כך. היא מייצגת את מי שהייתי יכולה להיות, אם הייתי נותנת לזה יד, וממשיכה את הטירוף. לשמור מרחק זה קשה נורא.

ובחלום השני שקעתי למצולות,בעיניים פקוחות, אל ים הדיכאון. וגם כשמשו אותי משם, נשמתי לא שבה. היא התגמדה והתקטנה, ולא חשוב כמה ניסיתי, ליבי סירב לפעום בפעימות הרגש. ונשארתי שם, שכובה, נסתרת מעיני כל, בעליית הגג של סבתא. ולא משנה כמה הם ניסו וכמה אחזו בידי, לא הצלחתי לשוב מהמצולות. וגם כאשר הייתי על קרקע יציבה, טבעתי בתוך עצמי.

***

♥ 

דברים שלמדתי בשבוע האחרון: 

תתגברי על עצמך, תצאי קצת מעצמך. תשתחררי,תהני,תתגברי. אל תתני לפחד לעצור אותך, אל תתני לעצמך לעצור אותך. תמצי עד הסוף כל חוויה, תיכנסי לדברים עם רעל בעיניים,אל תפסיקי לנסות עד שתצליחי (או עד שגוררים אותך בכוח מהמקום.) אל תעצמי עיניים ובכך תפספסי הזדמנויות חדשות, תחושת ההחמצה היא התחושה המרה ביותר. להיכנס לדיכאון זה בסדר, החוכמה היא לדעת להתגבר עליו. אל תהיי יותר מדי תלויה באחרים, אך אל תהיי שקועה בעצמך בלבד- האנשים שמסביבך הם המשאב הכי חשוב שיש לך,בכל מקום. אל תוותרי לעצמך, אל תרימי ידיים. לזרום זה חשוב, לשחרר זה חשוב, אבל לא תמיד- זה יכול להוביל לכך שתאלצי לעבור 5 גדרות תיל בכוחות עצמך בלבד. אל תשכחי לבדוק איפה את, ולא רק בצורה המטאפורית. אל תשכחי לשאול את עצמך מאיפה באת ולאן את רוצה להגיע- ומהם היעדים שבדרך, ולמה בכלל את עושה את זה. תמצאי את הטוב בחיים, תהני מרגעים קטנים של זריחות עם כוס תה חם,תהני מללכת שעות בחום הלוהט שהיה בשבוע האחרון- זה חלק מהחוויה. תעזי לחלום בגדול, בלי לוותר לעצמך, את נועדת לדברים גדולים יותר מזה. תרשי לעצמך לשחרר, לסמוך לרגע על שיקול דעתם של אחרים, לעשות דברים רנדומליים לחלוטין, כי מהטעויות האלה לומדים.אבל אל תשכחי לסמוך גם על עצמך. 

אם את רוצה משהו את יכולה לעמוד בכל דבר, כל עוד את לא מרימה ידיים יותר מדי מהר. אל תשכחי מי את,ואל תפחדי להשתנות. אל תקחי ללב דברים חסרי משמעות. שיחות נפש אל תוך הלילה זה חתיכת דבר מדהים, רק שימי לב לא להגזים- להתעורר דקה לפני המסדר זה לא להיט.

מכל דבר רע בחיים אפשר להתאושש בסופו של דבר, ללכת על אותו שביל מוכר לא מלמד אותך שום דבר. תעלי על שלוחות, תרדי בגיא, תעברי דרך קוצים ודרך גדרות תיל, אבל לעולם אל תשכחי איפה השביל נמצא.

אל תשפטי אנשים- האנשים שנראים כאילו אין סיכוי בעולם שתתחברי אליהם, יתגלו כחברים הכי טובים שלך. אל תפחדי לתת לאור שלך לזרוח. תהני,תלמדי, תצמחי,תעבדי- רק אל תשכחי למה, ואל תשכחי למה את חוזרת. 

ויאללה, הגיע הזמן להתחיל בחיים.

(דברים שנותנים לי כוח: לקרוא את הדברים המדהימים שחניכים שלי כתבו לי, ולהרגיש שבאמת חוללתי שינוי בחיים של אחרים,שהייתי משהו משמעותי עבורם. שאולי, איכשהו,הצלחתי לתת להם את ההזדמנות לשינוי שאני קיבלתי. אני חלק ממשהו גדול הרבה יותר.)

זה לא משנה מה היה קורה אם, ואם היינו בזמן הנכון, ואם היינו במקום הנכון, ואם הכוכבים היו בדיוק מושלם מעלינו באותו הרגע, ואם זה היה שונה, ואם לא הייתי נשברת, ואם לא היינו מתחילים, ואם בכלל לא הייתי אוהבת קפה

זה לא משנה, כי גם אם זה לא הזמן הנכון והמקום הנכון והכוכבים הנכונים

זה נכון בשבילי, וככה זה מושלם. 

חיים מסופ"ש לסופ"ש, וזה לא מספיק לי. 

מחר סיו"ן. (מי האידיוט ששולח אותי לקורס ניווט,מי?!)