לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Dig Out Your Soul


פוטנציאל לא ממומש

Avatarכינוי: 

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2012    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2012

שניים סינים עם כינור גדול.


שניים סינים עם כינור גדול 

 

שניים סינים עם כינור גדול, כך שרים לו כולם. אבל הוא בעצם רק אחד, ואפילו לא סיני. גם הכינור לא גדול כל כך, פשוט הוא נורא קטן. בן שמונה בסך הכל,אין לו מושג מה הוא עושה כשהוא מחזיק כלי עדין כל כך  בידיים שלו. כל קשר בינו לבין הצלילים היפהפיים שג'נה מוציאה הינו מקרי בהחלט. אבל היא ביקשה, ומה אכפת לו בעצם, דבר טוב יותר הוא לא ימצא בכל מקרה. אז הוא לוקח את הכינור,ומנגן,ומנגן. ג'נה מנסה להחניק חיוך.

הוא נשמע כמו חתול קטן וחמדמד, לאחר שדרסו אותו,המשיכו כמה מטרים, החליפו למשאית אימתנית ודרסו אותו שוב.

 

 

שניים סינים עם כינור גדול, אבל הוא אחד, הכי רחוק מסיני שאפשר, ומגלה שהכינור כבר לא כל-כך גדול. ב6 השנים האחרונות הוא למד, והשתפר, וכבר יודע להפיק כמה צלילים שלא נשמעים רע כל כך. כמובן שיש לו מה להשתפר,כמובן שייקח זמן עד שיעמוד בציפיות, אבל תהליכים קורים לאט. כרגע הוא נהנה מלראות את החיוכים הגאים על פניהם של הוריו. הילדים כבר לא מציקים לו כל כך, ומסתכלים עליו ביראת כבוד. כולם צופים לו עתיד מזהיר, אך הוא יודע שלעולם לא יצליח לעמוד בציפיות. 

 

שניים סינים עם כינור גדול, והזמן עובר,הוא כבר חייל. הכינור נשכח בבית ממזמן, אבל החלום עדיין לא העלה אבק. הוא מחכה לרגע שיוכל לצאת אל העולם,להזיז את הקשת והכל יתמלא במנגינה מופלאה, מנגינה שנותנת טעם לחייו. התקווה עדיין לא נעלמה לחלוטין. מאז המוות של ההורים שלו בדרך לרסיטל, הוא נשבע להם ונשבע לעצמו שיבוא יום ויצליח להגשים את החלום. הוא נשבע אז הוא חייב להגשימו. וכל סוף שבוע היה מוציא את הכינור, מביט בו בעיניים כלות, מנגב ממנו את האבק.ומחכה, כי עדיין לא הגיע הזמן.מחכה, כי יגיע תורו. הוא עוד יזרח בשמי הלילה, הוא עוד יהיה כוכב עולה.ברגע זה הוא מחכה. 

 

והוא מנסה להתאים לציפיות, אבל אף אחד לא מבין כמה זה קשה. כי הוא רק אחד, ואפילו לא סיני. הוא תימני שלרגע קטן חשב שאולי, אולי יש לו סיכוי. והכינור לא גדול, אבל גם הוא לא כל כך, והוא לעולם לא יצליח. אבל הוא לפחות יוכל לנסות. 

אז הוא יושב ימים כלילות, ועובד. וצובע ובונה וגוזר. מוסיף פה קמצוץ חיים,שם ניצוץ בעיניים. פה זכרונות שמחים, טיפה סומק בלחיים. וזה מוכן,בסופו של דבר. יצירת האומנות שלו הושלמה. עכשיו יוכל למות בשקט, אחרי שתישבר הדממה.

 

והיום הגיע, בסופו של עניין. מסתכל בעיניים נרגשות על הקהל. הוא והאדם שלצידו, יציר כפיו.( וכי מי אמר שאדם לא יכול לשחק את תפקידו של ה'?)  הלב שלו דופק חזק, אבל בסוף הכל עובר. פניו לבנות, אך לא משום שהוא חיוור. אם תסתכלו עליו מקרוב, כל רמז לעצמיותו נעלם. התימני הקטן משכונה ג'- הפך לסיני. כבר אינו שם. ועיניו מלוכסנות, ופניו צהובות, וכובע מוזר לראשו. ולרגע קצת מצחיק, הצליח לשכוח מעצמו. הוא איננו הוא,בסופו של דבר, אלא סיני אורגינל. וכמוהו היצור שלצידו- שעליו כל כך הרבה לילות עמל. והוא מוציא מתיקו את הכינור, ומנגן מנגינה יפהפייה. זהו, זמנו הגיע,חמש עשרה דקות התהילה. 

 

הוא מובהל באמבולנס אל בית החולים. ג'ינה מחכה לו בפרצוף מודאג, בלב מוטרד. היא לא יודעת מה קרה לו, מדוע הוא עכשיו כה נרעד. הוא מתעורר, כאילו דבר לא השתנה. הוא עדיין הילד בן השמונה, שמאוהב נואשות בשכנה. 

ואולי זה היה רק חלום. 

 

 

 

(פרויקט 365- יום אחד. אני לא באמת יודעת לכתוב.)

(וכי להוא עם הכינור יש יומולדת,נו.) 

נכתב על ידי , 16/6/2012 17:13  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רגעים.


נוסעים באוטו,יושבת במושב הקדמי. פורקיופיין טרי באוזניים,הדרך חשוכה לחלוטין. יושבת רפויה, רגועה, ומביטה מבעד לחלון. מסתכלת,אך לא רואה באמת. השיר ממשיך להתנגן. זורמת ביחד עם הדרך, זורמת לקצב הצלילים. מאבדת את עצמי לרגע. 

-

ופתאום צלילי הרדיו נשמעים הרבה יותר מדי חזק, ואת מבזק הרדיו הרגוע מפנה קול מתכתי וקר, חזק יותר מכל דבר שאי פעם שמעתי. אזעקה.משהו קורה,אך אני לא יודעת מה.הצלילים עמומים, אני מטושטשת,הרגע קמתי משינה. צועקת לאמא מה קורה,אך לא מצליחה לבודד את המילים וליצור מהן תשובה הגיונית. יודעת שאין לי זמן להימנע מהסחרחורות שתוקפות אותי בכל פעם שאני קמה מהמיטה, אך מתרוממת בכל זאת. אני עומדת וקולטת שמשהו לא בסדר-הארון נמצא בצד ההפוך,המרפסת נמצאת מעליי. מתיישבת במהירות ומאבדת תקווה. לא נותר דבר מלבד להסתתר מאחורי חבלי הכביסה ולחכות שמשהו יקרה. 

חלום. התעוררתי בתנוחת עובר, מחבקת את השמיכה. תחושה של חוסר אונים, תחושת עמימות, וזה אפילו לא מפריע לי.

-

זה מפתה, אני לא אגיד שלא. הפיתוי לזנוח את הכל מאחוריי ולצנוח לתוך עולם חסר תחושה, עולם שקורא לי לבוא אליו. אני יודעת שבשניה שאעז לבוא, אני ארגיש בבית.שמיכות חמות יעטפו אותי,וכל קיומי יסתכם בלהיות, לשהות על מצע נעים ורך.בלי כאבים,בלי דאגות. בלי החובה המתישה של לצאת מהמיטה בכל בוקר בלי לדעת למה. בלי לעשות את המטלות היומיומיות והמתסכלות כל כך של לשטוף פנים ולצחצח שיניים ולהתלבש, בלי לראות עולם ולראות אנשים. זה יסחוף אותי, פשוט ככה, וירגיש הכי מושלם שיכול להיות. אין ברירה אחרת,זה יגיע בסוף. כמו נהר שמתפצל לאלפי כיוונים שונים,זה יסחוף אותי אליו, ברכות ובנעימות. יסחוף אותי אליו, עד שלא אוכל לברוח. 

-

אני צריכה סיבה. אני לא צריכה להיות תלויה בגורמים אחרים שיעלו אותי בלהבות, כי ברור לי שהן ידעכו בסופו של דבר. אני צריכה להסתכל עמוק לתוך עצמי, ולמצוא סיבה. אני צריכה ליצור בתור עצמי את הגרעין הזה, גרעין של אמת ותקווה וחום וטוב, ולחזק אותו בתוך עצמי, למגן אותו בעטיפות עטיפות של כוח. אני צריכה שזה יבוא ממני,ממני ולא מדמות אלוהית כזאת או אחרת, ממני ולא מדברים גשמיים וארציים. אני צריכה ליצור גרעין שימלא אותי בכוח,שימלא אותי באמת, שייתן לי סיבה.אני צריכה ליצור לעצמי סיבה. 

אני צריכה סיבה לקום בבוקר, להרגיש שעשיתי דבר מה בעל משמעות. אני צריכה להיות מודעת בכל רגע למי אני, מה אני עושה פה, מה המטרה. מה התאריך היום, כי לזמן אין כבר חשיבות עבורי. 

-

אני צריכה פרוייקט. משהו ממני, משהו שייתן לי סיבה לקום בבוקר. לבדוק איזה יום היום. להעלות חיוך על פניי.

וכאן, קוראים יקרים,מגיע החלק שלכם. בכל יום ב365 הימים הקרובים אני אכתוב קטע קצר. זה יכול להיות שיר, סיפור, הייקו,קובץ מילים מגובבות אחת מעל השניה. משהו. אני צריכה את עזרתכם בכך שתציעו לי מילים. מילה אחת,שתיים או שלושים. בכל יום אני אכתוב משהו שמבוסס על אחת המילים. לא לפי הסדר, לא בטוח שיפורסם. אני רוצה סיבה לכתוב, אני רוצה סיבה לקום מהמיטה.

תעזרו לי? 

נכתב על ידי , 15/6/2012 23:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Lifeline


לקבל פידבקים חיוביים ולא צפויים,מסתם אנשים שנתקלו בי ברחוב או עבדו איתי על פרוייקטים או אפילו קוראים פה בבלוג,זה נהדר וכיפי כל כך.תודה לך עולם ♥

 

אתמול פגשתי את הקבוצה שאני מדריכה בקורס. עשיתי להם הדרכה על מצב החסה בשטחים, בעודי לובשת כתר מפלסטיק. השאלה המתבקשת- מי נתן לי להדריך קורס לעזאזל?!

הם נסיכים אבל, נו. 

 

 

 

נכתב על ידי , 13/6/2012 10:14  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

57,206
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאוספת מילים. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אוספת מילים. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)