היום גיליתי בפעם המיליון כמה קלישאות זה דבר מדויק. אני מחייכת אל העולם, והוא מחייך אליי בחזרה וטופח לי ברכות על הראש, מביא איתו גלים של אושר ואהבה. כשאני מחייכת העולם כולו מלא בקסם ורוקד לפי החליל שלי- פקחים של הרכבת הקלה מחייכים אליי בנחמדות (!), המורה מכניס אותי לשיעור באיחור של שעה ועשר דקות רק בגלל החיוך, ואנשים רנדומליים במסדרון עוצרים ומביאים לי חבילות שלמות של סוכריות גומי. קסם. לא ידעתי שקלישאות זה דבר מדויק כל כך.
על הנייר אני אמורה להיות מאושרת. יש לי חבר מקסים, ציונים טובים בלי להתאמץ, אני מנצלת הזדמנויות שנופלות עליי מהשמיים אחת אחרי השניה.אני עושה ופועלת ומגשימה ויוצרת. אני אמורה להיות מאושרת.
במציאות אני מאושרת, ומגדירים אותי כסמל השמחה הפנימית. הדבר שהכי מחמיאים לי עליו הוא החיוך, ושמעתי ממספר עצום של אנשים את המשפט "את?עצובה?את לא יכולה להיות עצובה! את סמל האופטימיות והשמחה!"
אני מאושרת,באמת
זה לא אומר שאין לי פרפר על היד. זה לא אומר שאני לא הולכת להרוג אותו בדקות הקרובות.
כי אצלי רצון למות זה לא קשור לשמחה כזאת או אחרת, ליום טוב או לא. הרצון למות הוא ברירת מחדל, דרך חיים.
ולפעמים נמאס.
ואני רוצה לראות את הפרצופים שלכם שתגלו שהתאבדתי. ואני רוצה שתהיו מופתעים.
ארבעה חלומות להגשים ואז מוות. כדאי שנתחיל לעבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
