החיים שלי הם בלגאן אחד גדול. אני לא מפסיקה לעשות טעויות, שוב ושוב ושוב. התקפי חרדה בכל רגע בכל דקה בכל שניה, ואני לא מצליחה לנשום. ציפורניים מגרדות את העור ומשאירות רק דם וכאבים ופצעים מוזרים. נהייתי מפלצת צומי תלותית הרבה יותר מדי. אין טלפון, אז אני לבד. אני לא עושה אף אחד מהדברים שהייתי אמורה לעשות. החדר שלי הוא ערימות בגדים מגובבות. בלגאן בלגאן בלגאן.
החיים שלי מתפרקים מתמוטטים משתגעים מוחשכים, ואני לא מוצאת נקודות אור.
לשאוף. להחזיק בבטן. לשחרר את הציפיות של החברה.
לשאוף. להחזיק בבטן. לשחרר את הציפיות שלי מעצמי.
לשאוף. להחזיק בבטן. לשחרר את מודל ההצלחה שהייתי רוצה להיות, את המראה החיצוני שהלוואי שהיה לי, את החיים שמנסים לדפוק על החלון.
לשאוף. להחזיק בבטן. לשחרר.
השיר הזה גורם לי לחייך.
אני במדבר. רוקדת מול הרים של שקט הצבועים בצבעים מדהימים. אני במדבר ואני לבד, וכותבת הרבה בעט נובע ומגשימה חלומות ישנים. אני במדבר ואני כותבת ואני לומדת. אני במדבר והעולם לא יכול לרדוף אותי פה. אני במדבר, ואני יכולה לנשום. לשאוף לנשוף, זה הכל.
אני לא רוצה להמשיך ככה יותר. אני לא אוהבת את האדם שנהייתי. אני לא אמורה לרעוד בהיסטריה ולא להצליח לנשום ולשלוף ציפורניים רק כי מחזירים לי מבחן. אני לא אמורה להיכנס להתקף חרדה באמצע שיעור מחשבת רק בגלל משהו כל כך שולי ולא חשוב. אני לא אמורה להיות מפלצת הצומי התלותית והמעיקה שנהייתי.
אני אשתנה. צעד אחר צעד, אני אשתנה.
מטרה ראשונה: לא להבריז מאף שיעור עד סוף השבוע. זה לא אמור להיות קשה במיוחד בהתחשב בעובדה שהתבטלו לי הרבה שעות. יהיה בסדר.
להוציא את החרדות על ספורט, על ציור, על כתיבה, על ריצה, על מוזיקה. לא על אנשים ולא על עצמי.
ולהפסיק לברוח.
ויהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
