איפשהו ליד הגג האדום נמצאת הנקודה הרחוקה ביותר מכדור הארץ. אנחנו שניים, עומדים בנקודה הזאת, מביטים בכוכבים. זה נראה רגיל לחלוטין לראות את שבתאי מולנו, גדול ומחייך. אנחנו מושיטים יד ונוגעים בירח, ולפתע אנחנו יותר גדולים מהכל.
עומדים,שניים, מחזיקים ידיים, מתחתינו הירח, מעלינו השמש, מסתכלים על כדור הארץ מגבוה. הוא מנגן לי שיר על הפסנתר.
הלב שלי עושה סופרנובה משל עצמו.
עד מתי חלומות הזויים,עד מתי? גורם לי להתגעגע ליאיר, המרצה לאסטרופיזיקה. הוא באמת היה חתיך.
גורם לי להתגעגע לימים של לב דופק מהר וטוסטים בצורת לבבות, לימי התמימות והכיף, לפני שהמירוץ המטורף ההוא התחיל.
אני מרגישה שאני מפילה יותר מדי על חברי הפייסבוק שלי, אתם קורבנות מרצון.
רגעים בהם את מבינה שמד"א משפיע עלייך יותר מדי:
את צופה בסצנה מרגשת בה הגיבורה של הסדרה מנסה להתאבד בעזרת כדורים והדבר היחידי שאת חושבת עליו הוא "היא בחיים לא תצליח להתאבד ככה, היא לא לקחה כדורים במינון הנכון!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
