כולם הומואים והלוואי שתמותו. סתם לא,אני אוהבת מלא.
קשה לי להבין שנגמר. בכל זאת,כמעט שנה של ביחד, ועוד הרבה יותר של כמעט-ביחד, אסמסים אל תוך הלילה,שיחות מיילים ארוכות ארוכות, להיפגש מיליון פעמים בשבוע ולאכול מייק אנד אייק. אני לא חושבת שאני אצליח למצוא עוד מישהו שיהיה הידיד הכי טוב שלי, הבנאדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו על הכל, הבנאדם היחיד שמרגיע אותי רק מעצם הנוכחות שלו, החבר שלי,הבנאדם שיכול לשבת איתי באמצע הלילה וללטף חתולי רחוב. קשה למצוא,אבל לא בלתי אפשרי.
קשה לי להבין שנגמר. זה מרגיש כאילו בכל רגע הפלאפון יפצח ברטט ויגלה עוד אסמס ממך. קשה לי להבין שכבר אין סיבה לחכות שהשבת תיגמר, כי לא יהיה מי שישלח לי אסמס של שבוע טוב.קשה לי להבין שזהו, אני לבד עכשיו,לבד לחלוטין. עם כמה שזה נשמע נאיבי והכל,באמת חשבתי שנהיה יחד נצח. או לפחות שנה. ואפילו לזה לא הגענו. כבר ראיתי אותנו מתחתנים, כבר ראיתי אותנו גרים ביחד, או לפחות שורדים את הצבא. ואי אפשר לקבל את הכל בחיים,אבל חבל.
זה לא שאני לא אוהבת אותך, אבל זה לא שאתה כן. אני פשוט לא יודעת. אני לא מרגישה את הלב שלי מדמם, אני לא מוצאת את עצמי בוכה. אפילו לא מתחרפנת יותר מדי. אולי כי עדיין לא מרגיש לי שנגמר,ולכן אני מנסה לנתח כל דבר. אולי בגלל האנשים המקסימים שעוטפים אותי ושומרים עליי.
אולי כי לקרוא לך הומו זה פשוט כיף.
ואתה יודע,אני קצת שמחה שזה נגמר. כי כבר הרבה זמן שלא דיברנו באמת, שלא לדבר על שיחות המיילים אותן הזנחנו כליל. כבר הרבה זמן שלא הסתכלת עליי כאילו אני היצור הכי יפה שהעיניים שלך אי פעם ראו. כנראה שכשזה נגמר אז זה נגמר, ו-וואלה, נגמר לי הכוח להילחם כדי שתאהב אותי. הדבר היחיד שנשאר זה החתולים.
הורדתי את השרשרת של הפרפר. הבאת לי אותה לפני חצי שנה מינוס שבועיים. מאז פולין אני הולכת איתה לכל מקום,לא מורידה אותה לרגע.אפילו במקלחת.אפילו כשאני עונדת שרשראות אחרות. אבל הורדתי אותה, כי אני לא זקוקה לתזכורת אינסופית. אתה לא אוהב אותי יותר.זהו,נגמר.
עדיין לא הבאת לי מתנה ליום הולדת. המצעים שלי עדיין ספוגים בריח שלך. כל התמודדות הכי קטנה, כמו ללמוד לספרות או ללכת לבנק, נראית לי נורא קשה ומפחידה פתאום. מאז כיתה י', לא הייתי לבד ליותר משבועיים. ועכשיו כן,ומפחיד נורא. אתה עוד צריך להעביר לי את כל המוזיקה שהורדת, אני צריכה להחזיר לך את הספרים.
חשבתי שאני אפסיק לאכול. נשבעתי לעצמי שביום שניפרד זה יקרה. זה התחיל שבוע לפני,אתה יודע. אבל החלטתי שלא. אם אני אפסיק לאכול אתה תישאר אצלי בלב. הגיע הזמן לשחרר.
(שנה וחצי כמעט, איך זה אפשרי לשחרר?)
(שבוע לפני שנהיינו ביחד עשית לי את הדבר הכי קיטשי ביקום וחגגנו שנה ליום בו הכרנו, 28.10. עוד מעט זה יהיה שנתיים, ואין לי למי לציין את זה.כוסאמק.)
אז לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
