הר של רגשות, גבעות של חלומות, שדות של דמיונות, שמיים מלאים שאיפות, ועפיפון אחד ובלתי נראה שהולך להתרסק בכל רגע. אל תוך שדה. מלא מוקשים. שמפוצצים את עצמם ומפוצצים את הכל.ומשאירים רק רסיסים וצלקת ארוכה על הלחי. יש מילים אותן אי אפשר לקרוא. יש אותיות אשר כל צירוף שלהן, בכל דרך אפשרית, לא ייצור משמעות.
ומתחת לפני השטח, יש שמש. אני לא יודעת להתמודד עם השמש. אני מפנה את הגב, עוצמת עיניים, ונופלת לתהום. שם הכי בטוח. מתחת לשמי קטיפה כחולים, זרועי כוכבים. לא שאני רואה. יושבת מקופלת וחבלי כביסה מקיפים אותי. ריח של כביסה אמור להיות ריח טוב, עבורי הוא ריח האכזבה. הכל ריח אכזבה. בתהום לפחות אי אפשר להרגיש.
איזה קרב אלוהים אדירים, בין הבור למים
קרב שלא נגמר לעולם, ולא נראה כאילו הוא עומד להיגמר.
ומה עושים כאשר הבור
מלא כולו במים.
ומה עושים כאשר המים
ממלאים אותי בחיים, והורגים
אותי לאט לאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
