[או: מחשבות לאחר נוילנד, 2.0]
***
ארץ פצועה היא, ומתיה מהלכים בה כחיים. אולי קבורים באדמה הם, אך הם לא באמת עוזבים. עיניהם הצעירות, צעירות מדי, ניבטות אלינו בתמונות, משתקפים באור הנרות. האח של ההיא, אחיין של ההוא. ארץ פצועה היא, שותתת דם, ולא באמת ניתן לברוח מהשכול. לפני שנספיק לתקן את השברים, לאחות את הלב השבור- הוא יישבר מחדש. העיניים זזות אנה ואנה, מחפשות, מאיפה יגיע האסון הבא. מכונית שסוטה ממסלולה, דקירה מאדם שיכור מדי, אוטובוס שעומד להתפוצץ או סתם מלחמה. אבא בוכה על בן בוכה על אבא, במעגל שלא נגמר. ארץ פצועה היא, אדמה חרבה. במקום פרחים צומח פה דם,השקיעה מסמלת את שקיעת החיים. הלב דופק,לא מוצא מנוח, מגביר את קצב פעימותיו. מהר יותר ומהר יותר, מנסה לברוח. הרגליים ממהרות ללכת, הגב כפוף,שחוח. אין לאן לברוח, לא באמת. והארץ,שותתת דם.
פצועה ככל שתהיה, זאת הארץ שלי, זאת ולא אחרת. פה שמשון הגיבור נלחם את קרב חייו. במקום ההוא בית המקדש חרב. פה הועלו המעפילים לארצנו,בדממה. פה בן גוריון העז להפריח את השממה. זאת הארץ שלי, היא ולא אחרת. פה סבא וסבתא הכירו, פה הייתה הנשיקה הראשונה. במקום ההוא אבא הלך לבקש חלב מהשכנה.(ונפל, ושבר את הרגל.) רק פה אפשר להניף בגאווה, בלב הולם, את הדגל.
ולזכור. ולשכוח,קצת, כי אי אפשר אחרת. ההיסטוריה משתקפת אלינו מכל מקום, אבל זה לא אומר שאסור לנו ליצור זכרונות חדשים.
להקים אוטופיה, כמו שהרצל חזה. מדינה מושלמת, אהבת חינם,עזרה לאחר, שיוויוניות. להקים נוילנד משלנו,ארץ חדשה-ישנה, מבוססת על עקרונות וערכים. אבל למה אי אפשר לעשות את כל זה, פה?
וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות.
ליצור אהבת חינם. דווקא מהמקום הפצוע, הפגוע, אפשר להגיע לדברים נפלאים באמת. לתקן את השברים, וליצור מהם משהו חדש, יפה יותר. עדיין לא מאוחר לתקן. פה,עכשיו,במקום הזה ממש.
כמה נפלא זה יכול להיות.
***
העניין הקשה באמת הוא לפקוח את העיניים בבוקר, ולהחזיר את פרפרי המודעות, כל אחד ממקומו שלו. כמה זמן לא חלמתי והצטערתי שזה היה רק חלום. כמה זמן לא חייכתי מתוך שינה.
גיליתי מה מפחיד אותי כל כך. היא מייצגת את מי שהייתי יכולה להיות, אם הייתי נותנת לזה יד, וממשיכה את הטירוף. לשמור מרחק זה קשה נורא.
ובחלום השני שקעתי למצולות,בעיניים פקוחות, אל ים הדיכאון. וגם כשמשו אותי משם, נשמתי לא שבה. היא התגמדה והתקטנה, ולא חשוב כמה ניסיתי, ליבי סירב לפעום בפעימות הרגש. ונשארתי שם, שכובה, נסתרת מעיני כל, בעליית הגג של סבתא. ולא משנה כמה הם ניסו וכמה אחזו בידי, לא הצלחתי לשוב מהמצולות. וגם כאשר הייתי על קרקע יציבה, טבעתי בתוך עצמי.
***
♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
