שניים סינים עם כינור גדול
שניים סינים עם כינור גדול, כך שרים לו כולם. אבל הוא בעצם רק אחד, ואפילו לא סיני. גם הכינור לא גדול כל כך, פשוט הוא נורא קטן. בן שמונה בסך הכל,אין לו מושג מה הוא עושה כשהוא מחזיק כלי עדין כל כך בידיים שלו. כל קשר בינו לבין הצלילים היפהפיים שג'נה מוציאה הינו מקרי בהחלט. אבל היא ביקשה, ומה אכפת לו בעצם, דבר טוב יותר הוא לא ימצא בכל מקרה. אז הוא לוקח את הכינור,ומנגן,ומנגן. ג'נה מנסה להחניק חיוך.
הוא נשמע כמו חתול קטן וחמדמד, לאחר שדרסו אותו,המשיכו כמה מטרים, החליפו למשאית אימתנית ודרסו אותו שוב.
שניים סינים עם כינור גדול, אבל הוא אחד, הכי רחוק מסיני שאפשר, ומגלה שהכינור כבר לא כל-כך גדול. ב6 השנים האחרונות הוא למד, והשתפר, וכבר יודע להפיק כמה צלילים שלא נשמעים רע כל כך. כמובן שיש לו מה להשתפר,כמובן שייקח זמן עד שיעמוד בציפיות, אבל תהליכים קורים לאט. כרגע הוא נהנה מלראות את החיוכים הגאים על פניהם של הוריו. הילדים כבר לא מציקים לו כל כך, ומסתכלים עליו ביראת כבוד. כולם צופים לו עתיד מזהיר, אך הוא יודע שלעולם לא יצליח לעמוד בציפיות.
שניים סינים עם כינור גדול, והזמן עובר,הוא כבר חייל. הכינור נשכח בבית ממזמן, אבל החלום עדיין לא העלה אבק. הוא מחכה לרגע שיוכל לצאת אל העולם,להזיז את הקשת והכל יתמלא במנגינה מופלאה, מנגינה שנותנת טעם לחייו. התקווה עדיין לא נעלמה לחלוטין. מאז המוות של ההורים שלו בדרך לרסיטל, הוא נשבע להם ונשבע לעצמו שיבוא יום ויצליח להגשים את החלום. הוא נשבע אז הוא חייב להגשימו. וכל סוף שבוע היה מוציא את הכינור, מביט בו בעיניים כלות, מנגב ממנו את האבק.ומחכה, כי עדיין לא הגיע הזמן.מחכה, כי יגיע תורו. הוא עוד יזרח בשמי הלילה, הוא עוד יהיה כוכב עולה.ברגע זה הוא מחכה.
והוא מנסה להתאים לציפיות, אבל אף אחד לא מבין כמה זה קשה. כי הוא רק אחד, ואפילו לא סיני. הוא תימני שלרגע קטן חשב שאולי, אולי יש לו סיכוי. והכינור לא גדול, אבל גם הוא לא כל כך, והוא לעולם לא יצליח. אבל הוא לפחות יוכל לנסות.
אז הוא יושב ימים כלילות, ועובד. וצובע ובונה וגוזר. מוסיף פה קמצוץ חיים,שם ניצוץ בעיניים. פה זכרונות שמחים, טיפה סומק בלחיים. וזה מוכן,בסופו של דבר. יצירת האומנות שלו הושלמה. עכשיו יוכל למות בשקט, אחרי שתישבר הדממה.
והיום הגיע, בסופו של עניין. מסתכל בעיניים נרגשות על הקהל. הוא והאדם שלצידו, יציר כפיו.( וכי מי אמר שאדם לא יכול לשחק את תפקידו של ה'?) הלב שלו דופק חזק, אבל בסוף הכל עובר. פניו לבנות, אך לא משום שהוא חיוור. אם תסתכלו עליו מקרוב, כל רמז לעצמיותו נעלם. התימני הקטן משכונה ג'- הפך לסיני. כבר אינו שם. ועיניו מלוכסנות, ופניו צהובות, וכובע מוזר לראשו. ולרגע קצת מצחיק, הצליח לשכוח מעצמו. הוא איננו הוא,בסופו של דבר, אלא סיני אורגינל. וכמוהו היצור שלצידו- שעליו כל כך הרבה לילות עמל. והוא מוציא מתיקו את הכינור, ומנגן מנגינה יפהפייה. זהו, זמנו הגיע,חמש עשרה דקות התהילה.
הוא מובהל באמבולנס אל בית החולים. ג'ינה מחכה לו בפרצוף מודאג, בלב מוטרד. היא לא יודעת מה קרה לו, מדוע הוא עכשיו כה נרעד. הוא מתעורר, כאילו דבר לא השתנה. הוא עדיין הילד בן השמונה, שמאוהב נואשות בשכנה.
ואולי זה היה רק חלום.
(פרויקט 365- יום אחד. אני לא באמת יודעת לכתוב.)
(וכי להוא עם הכינור יש יומולדת,נו.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
