אתם יודעים מה? כן, אני לוקחת דברים בחוסר פרופורציה. כן, אני לוקחת דברים קשה. כן, אתם יכולים להאשים את עובדת היותי אישה. ואולי אני פשוט נאיבית, שמצפה יותר מדי. אבל זה התחיל כחסום בספורט, והולך וממשיך הלאה,בשורת עצבים לא נפסקת. על המערכת, על הבית ספר, על המורה, על כולם.
כי אתם יודעים מה? לא מתביישת להודות, החסום בספורט הוא באשמתי. לא הגעתי לשיעורים השנה, חלק מסיבות מוצדקות וחלק לא. ולא על החסום אני רוצה לדבר, אלא על משהו עמוק,הרבה יותר עמוק מחסום מסכן אחד.אז קיבלתי הודעה לקונית ויבשה, שמודיעה לי שיש לי חסום בספורט. וואלה, יופי,נחמד,אין תלונות.
אבל ממערכת החינוך אני מצפה ליותר. מהמערכת שאמורה לגדל דורות רבים כל כך, הייתי מצפה לרגישות, ואכפתיות, והתחשבות. כי ההודעה באה ממורה שהערכתי, שפחות או יותר נישקתי את האדמה עליה הוא דרך. מורה שגרם לי להרגיש שהוא מגיע לחנך מתוך תחושת שליחות, שהערכים יותר חשובים לו מאשר תכנית הלימודים. מורה שגרם לי לרצות להיכנס למערכת החינוך בעצמי, להיות מורה, לחנך, לשפר, להצמיח, לגדל. להפוך אנשים לטובים יותר, לתת סיכוי לחלשים. מורה שגרם לי לראות את השליחות המדהימה שיש בעבודת החינוך.
וואלה, התאכזבתי.כי ציפיתי שאחרי שתלמידה לא מגיעה לבית הספר בערך שלושה חודשים- היו טורחים לשאול למה,לברר,להתעניין. כי הייתי מצפה שאם רואים שהציונים מתחילים להידרדר מתשעימים לשבעימים היו שמים לב בזמן, ומנסים לתקן. כי ציפיתי שהם לא ישכחו שלא תכנית הלימודים משנה, ולא הלחץ לסיים הכל בזמן- אלא התלמידים,נטו התלמידים. שמורה לא יישב וילמד ארבעה תלמידים בלבד, רק בשביל לסמן וי על החומר. שמורה לא ישפיל תלמידים, יזלזל,יעליב. סליחה, ממערכת החינוך ציפיתי ליותר, הרבה יותר. ציפיתי שינסו להוביל את התלמידים למקסימום, יתמכו,יעזרו. ציפיתי שלא יוותרו על תלמידים בלי לנסות, ציפיתי שלפחות יילחמו.
ואולי אני נאיבית, ואולי גיליתי מאוחר מדי את מה שכולם ידעו שנים. אבל עד לפני שלושה חודשים אהבתי ללכת לבית הספר. אהבתי את ההפסקות,את החברים. אהבתי את המורים האלה,יחידי הסגולה, שהעבירו לנו לא רק מספרים ואותיות- אלא גם ערכים. אהבתי את השיעורים המיוחדים,המנסים לאתגר,אהבתי את היחס האישי, את החומר הנלמד, את שיטת ההוראה. נהניתי לבוא לבית הספר.
ובשלושה החודשים האחרונים... התעוררתי. כי לא התלמידים חשובים, אלא לסיים את החומר, לסמן וי על עוד נושא ועוד אחד. אז מבטלים שיעורי חינןך ולומדים היסטוריה במקום. אז לא מדברים על אקטואליה, ולומדים מתמטיקה במקום. אז צועקים, ומתעצבנים, כי איפה אנחנו בחומר ועוד שניה סוף שנה והמורה,לא כתוב לי כלום במחברת.
וזה לא מה שחשוב. זה כל כך לא מה שחשוב. וזאת הסיבה שהפסקתי לבוא לבית הספר, נמאס לי לשבת מול הלוח ולשנן חומר כמו תוכי, ישר אחרי הבגרות לשכוח. נמאס לי שמלמדים אותנו מה לחשוב, ולא איך חושבים. נמאס לי שלא מעוררים סקרנות בתלמידים. ואם במקרה יש שאלה, אז זה לא קשור, זה לא חשוב, עוברים הלאה לנושא הבא. וסליחה,זאת לא המטרה של מערכת החינוך.
אז הפסקתי להגיע, כדי לא להמאיס עליי את החומר, כדי לא לחטוף כאב ראש ממקצועות שאני אוהבת. כדי לזכור שזה מעניין, ולא נורא.
ועכשיו יש לי חסום,ואני נדפקת.מהמם.
ואני חלילה לא מאשימה את המורה. זאת המערכת אשמה, לחצים של המערכת. כי יש לנו מיליון ואחת בגרויות בנושאים שונים, והמון מתכונות, וחומר לסיים, ובכל מקצוע- מבחן,כמובן. גם אם זה לא רלוונטי.
והשיטה, סלחו לי,דפוקה. אני חושבת שכולנו מסכימים על זה. וזה שוחק מורים מצוינים, ומבזבז פוטנציאל גדול כל כך. וברגע שהתלמיד הוא לא המטרה, הוא הופך למספר- מה כל זה שווה?
ועכשיו השאלה המתבקשת, היא...
מה לעזאזל אפשר לעשות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
