...

יש משהו נורא קסום בעיני בעיקרון של יום כיפור. 24 שעות שאתה פשוט מנקה את עצמך מכל מה שצברת בשנה האחרונה. 24 שעות של נשימות עמוקות והכנה נפשית לקראת כל מה שהולך לבוא בשנה הקרובה.
אבל הניפוח של היום הזה, העובדה שאנשים נזכרים לבקש סליחה עכשיו כשזה כבר בכלל לא משנה. שאנשים מבקשים סליחה רק בשביל לנקות את המצפון שלהם כי זה נחשב מקובל. אנשים שפתאום נזכרים שהם נעלמו לך מהחיים בלי סיבה וחוזרים בשביל לבקש סליחה או אולי בשביל להשיג משהו נוסף בסליחה הזאת. אנשים שבודקים שההרס שהם השאירו אחריהם לא גמר אותך. אנשים שבמקום לתקן מיד אחרי, להגיד את האמת ולהיות אנשים טובים יותר, מוצאים מעין מקלט בעשרה ימים האלה שהסליחה משום מה מתקבלת למרות שהיא רק משהו סמלי שנועד בשביל שלנותן הסליחה ירד האבן מהלב. 
ועם כל הדברים הרעים שאני חושבת על הטרנד הזה אני מרגישה קצת צבועה כי גם אני בדיוק כמו כל השאר רציתי לבקש סליחה מאותם שני אנשים שמגיע להם את הסליחה שלי. שאף פעם לא הרגשתי בנוח להגיד להם סליחה. אולי חיכיתי כל כך הרבה זמן כי הייתי צריכה את המקום שלי הרחק מהם בשביל לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה, וכשמגיע הרגע לעשות את המעשה אני מבינה כמה זה פשוט לא נכון ולא מתאים.
וככל שאני חושבת על זה יותר ייסורי המצפון של יום כיפור הם לא שונים כלכך מGraduation goggles (כי באנגלית זה נשמע יותר טוב) הם נמצאים שם בשביל להקשות עלינו אבל צריך לעבור מעליהם ולהיות אנשים טובים יותר, כי רק אם משהו מצליח להשתנות הסליחה שווה משהו.