...

"ספרי לי קצת על עצמך", היא אמרה. כאילו היא לא קראה הרגע 28 עמודים בהם אני מספרת "קצת" על עצמי.

אז חיוך קטן, חשיבה מהירה על מאיפה לעזעזל אני מתחילה לספר על עצמי?!?!

אחרי משהו כמו ארבע משפטים היא עוצרת אותי ומשם זה כבר מתחיל לזרום עם שאלות קצת יותר מובנות ומסודרות.

זהו, עברתי את השלב הקשה.

מיונים לצבא זה דבר מתיש. כמות הפעמים שסיפרתי קצת על עצמי, כמות הפעמים שמילאתי טפסים אין סופיים על עצמי, כמות הפעמים שעניתי על שאלון 300 במחשבה של אני בטוח יוצאת פסיכופטית ולא יקבלו אותי לפה...

ותמיד הם בדיוק אותו הדבר ותמיד אני עונה את אותו הדבר. אבל כמובן שצהל לא יכול להעביר בתוך עצמו את המידע.

ותמיד צריך לחכות, ותמיד משעמם, ותמיד הפקידה תהייה הכי פוסטמה שלא תוכל לעזור לך ותמיד הם כבר אלו שיצרו איתך קשר.

ותמיד בדרך הלוך הכל יתקתק ותגיעי בול בזמן, ובדרך חזור לא יהיה מצב שבו תגיעי מהר...

לאוטובוס שיוצא כל עשר דקות מהמסוף יקח לפחות רבע שעה להגיע, בדרך כל הרמזורים יהיו אדומים, ותאחרי בדיוק בדקה לרכבת- מה שישאיר אותך כמעט שעה בתחנת רכבת בזמן שאת מחכה לרכבת הבאה בלי סוללה בנייד בדיוק ביום שלא לקחת איתך את המטען.

קשים חייה של מלש"בית בדרך לתפקיד משמעותי בצבא