כשיש פצע והוא מגליד אסור לקלף את הגלד, אחרת יש צלקת.
כולם יודעים את זה.
אז למה לפצעים של הנפש יש חוקים אחרים?
למה לפתוח פצעים ישנים שכבר הספיקו להגליד ולהישכח?
למה בכל ויכוח צריך לתת דוגמאות, ולהזכיר את מה שכבר נשכח?
כי כולנו אנשים של דיבורים, כולנו יודעים שצריך לפתור בעיות כשהן רק מופיעות ולא לתת להן להתגלגל ולגדול, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת עושה את זה.
כולנו מחכים לכדור השלג הענק שעומר לבוא.
אני מעדיפה לא לפוצץ, שותקת, נושכת שפתיים, מתאפקת גם כשמי שמולי כמעט ומכריח אותי להוציא הכל מה שיש על הלב.
אז אני מבקשת, מתחננת שיפסיק, שאני שונאת לריב, שאני שונאת להוציא את החרא שלי, אבל זה לא עוזר וקצת מצליח לחמוק החוצה.
והקצת הזה מוביל לכל כך הרבה דברים אחרים. פותח ריבים ישנים בשביל להוכיח טענה, פותח צלקות ותולש גלדים.
והתלישה הזאת כואבת כל כך, על גבול הכאב הבילתי נסבל.
ועוד איך היא עוד מעיזה להגיד שעדיף לפתוח דברים ולהגיד, למה להכאיב לשני הצדדים כשאפשר פשוט לא, איך אפשר לפתוח פצעים ולהשאיר כאב בין שני אנשים שצריכים להמשיך ולחיות בהרמוניה אחר כך? איך אפשר להגיד שזה עדיף? למה לא להבליג ולשתוק, ולא להגיד דברים רק בשביל להגיד אותם?
עקיצה לא מגרדים, אז למה מדברים על נושאים כאובים בתקווה שזה ישנה משהו?
גלד לא פותחים בגלל הצלקות, אז למה לפתוח כאבים ישנים בתקווה שעכשיו זה יכאב פחות ויעלם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: