אני סובל כמו כולם ממבטים של התעלמות מהסודות ולחישות סובל מחוסר הכנות סובל כאב מהאישה שלא רואה שאני שם אני סובל כשיש דברים שלא אומרים וכמו מטומטם אני אומר לך תיהי כנה ואת לא מוכנה אומרת 'אחלה' ושותקת כמו אזרח במלחמה אני נשבר וצועק בכל הבית"בת זונה אני אוהב אותך אוהב אותך אוהב אותך קטנה" ובשניה אחרי שקיעה אני רוצה אותך איתי רוצה שתאחרי כי לא מצאת ת'בגד המתאים זה אמיתי שאת דופקת לי ת'מוח בלי לשים ת'לב אצלי כי לא מצאת ת'מקומות הנכונים זה מעצבן אותי שיש לך מה לומר אבל בכל זאת את שותקת ושומרת על תגובות קצרות ופוזות והכל עוד לא נגמר אחרי שעה של דיבורים הכי קליל אבל מצד שני רוצה שתגלי לי למה יש ת'רגעים שאת עושה לי מגה רגשי ואחרי דקה את אדישה ילדה כי זה מטריף ת'י ורציתי שתדעי ילדה שאין לך מה לדאוג אם תיהי איתי כנה זה לא כזה נורא, נכון?
והאמת, שכל הסוף נהיה נכסף ומתמיד תמיד רציתי שתרצי אותי ולא רק להגיד כי המילים שלך נהיו קרות ואת גם התרחקת וכששאלתי התעלמת ולא נתת סיבה אחת אני אכלתי את הראש, בנסיון קצת לשנות אני רציתי וניסיתי גם אלפי גישות שונות וכשכל היאוש הופיע אז הפסקתי גם לדאוג פתאום אכפת לך והופעת כדי לפתור ת'בעיות? רוצה לומר לך ביי אבל כשאת מולי אני נופל מול החיוך מול המבט והשתיקה וזה כואב איפה הראפר החזק שמסוגל לתת בראש ולא לתת לבת זונה לשלוט כמו ילד בן שלוש רוצה לפרוש, רוצה לשרוף הכל ורק כדי להרגיש רוצה לפעול באלימות וגם רוצה להיות אדיש רוצה לתת לך את ההרגשה של כלום לא נאמר אבל הרצונות האלה נשארים על הנייר
הכל בסדר, באמת בסדר. אבל פשוט אין כלום.
אין כוח, להיות, אין כוח להקשיב, אין כוח לענות.
אין למה לצפות, אין בשביל מה להיות שמחה. אבל אני שמחה, ליד כולם, שממה חיוך ענק כדי שכולם יראו ויקנאו.
צריכה ריגושים בחיים, צריכה שינויים בחיים, צריכה לעשות משהו שהרבה זמן לא עשיתי.
והדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו זה להתאהב. עם כמה שזה קשה.
או לפחות להכיר אנשים חדשים, אבל בשביל זה צריך כוח- לא דבר שיש לי יותר מידי. ולא ברור לי בכלל איך אבל השיר הזה, פשוט כל כך מתאים ולא מתאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: