וחשבתי שסוף סוף זה יהיה קצת אחרת.
סוף סוף בגלל שזה תמים יותר, אמיתי יותר, כנה יותר ושאני לא מרגישה שאני מסתירה או לא אומרת את מה שיש לי על הלב. אז זה יהיה אחר. זה יעבוד לקצת להרבה אבל שזה יעבוד. שאני אחייך גם מבפנים, והחינניות תצא החוצה קצת.
אבל כמו כולם הוא בחר להעלם. בחר לא להיות איתי בלי לומר אף מילה. בלי לחשוב על זה שהוא הולך להמשיך ולראות אותי כל יום עד סוף השנה.
ואחרי שכבר כתבתי לו פעם אחת, איפה אני מוצאת את הכוח להשתיק את האגו לבוא אליו ולהגיד לו מה ניראלך, או לשאול אותו למה. ולעשות את זה בראש מורם, בלי להיות כאילו פגועה, בלי לצאת מושפלת בכל זאת רמזים אני יודעת להבין.
איך אני יודעת מה לחשוב ככה שזה לא באמת נגמר אבל זה לא באמת שם.
איך אני באה אליו פנים מול פנים ושואלת אנחנו יכולים לדבר דקה? רק בשביל לסגור את זה בשביל עצמי.
והכי נורא שזה מפריע לי!
לי, למלכת הקרח, לזאתי שלא מראה רגשות, שלא נפתחת לאנשים, זאת שלוקח לה את רוב מערכת היחסים בשביל להתאהב בבחור שמולה, שמן הסתם עד שזה קורה פשוט מאוחר מידי. לזאת שמראש לא נותנת לעצמה להיפגע, שלא רוצה להרגיש חשופה ופגיעה אבל מצד שני הכי אמיתית וכנה. לזאת שהכל עובר לידה כאילו כלום ושלא מפסיקה לשחק את המשחק רק בשביל לא להיפגע.
וזה כל כך מפריע לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
