1. הפסקתי לעשן- במסגרת תוכנית להפוך את עצמי מבנאדם ציני וחותך לאישה הרמונית וזורמת, הפסקתי את ההרגל המגונה שהתחיל בגיל 14 במסיבה במרתף של טל. LM לייט, כשהקופסה עוד היתה לבנה עם פסים. לא היה שום לחץ חברתי, פשוט סיקרנה אותי התחושה. קסם לי הרעיון של שאיפה ונשיפה מדודות, עיסוק מרגיע, והפוזה לצערי עד היום נראית לי מגניבה. מתישהו לאורך הקשר האחרון עם מאור, עלתה לי על העצבים ההתלהבות שלו מאורח חיים בריא. זכור לי יום אחד בו ערכתי קניות בסופר ודיברתי איתו בטלפון תוך כדי, הבחור פשוט הוציא לי את כל חדוות הקניה- תקני אורגני, תקני טופו, הרבה מוצרי חלב זה לא בריא, בשר זה חזירות, קינואה זה רצח. אז אמרתי לו שהוא "כאפות" והוא נעלב וכו'. כנראה שצריך לכתוב *למרות* הקשר איתו, ולא ממש ברור למה, הרעיון של אורח חיים מאוזן ובריא כבר לא נראה לי כל כך נלעג.
נרשמתי לסדנה של הצבא שטומנת בחובה בונוס לא צפוי- ימי שני חופשיים, והתחלתי להשתתף בטיפול קבוצתי. אני, רופא נוסף שנראה כמו אחיו האבוד של סטאלין, ו-12 נגדי חימוש. תענוג. גם לקחתי כדורים שכמובן הפסקתי אחרי שבועיים כי שכחתי. תודה לאל שאני לא צריכה לקחת גלולות.
הפסקת העישון עברה בצורה די חלקה, רק הבעיה שמדי פעם אני עוד חולמת על עישון. זכור לי במיוחד חלום אחד שהיה סימבוליזציה קיצונית ל"העישון הורג": אני נמצאת במוסך נטוש, השוטרים ואני מנהלים קרב יריות עם הפושעים. בסופו אנחנו מנצחים וכעת עלינו לפתור פרשיית רצח סדרתי מזעזעת של בחורות צעירות. אני הולכת לצד ורואה אוטומט של סיגריות, שנראה לי קצת מוזר. אני לוחצת על כפתור ומהמכונה יוצא דגל ענק של ארה"ב עם ריח משונה. פתאום אני מבינה שהדגל הוא בעצם גליון ענק של נייר גלגול שעשוי מ... עורות של בחורות!
עוד אחד מהחלומות האלה שאני מתעוררת מהם ונוזפת בתת המודע שלי.
עד כה ללא סיגריות חודשיים. אנד קאונטינג...
2. למדתי לבכות- אולי כדאי להפסיק עם זה קצת, בסוף אנשים יחשבו שצריך לאשפז אותי בגלל דכאון. אבל זה לא דכאון. אין ספק שנפרץ איזשהו סכר מאז הסיפור עם רונן, ונדמה לי שהגעתי לנקודה בה רווקותי המאוחרת חצבה עמוק מספיק עד מי התהום של הבדידות שתמיד היתה שם מכוסה במכסה זכוכית. המכסה נסדק, והמים המרירים עולים מדי פעם על גדותיהם ומציפים את העיניים.
דברים שגורמים לי לבכות- רשימה חלקית:
זוג קשישים הולך יד ביד ברחוב, ריח של פריחת הדרים, חיילים בודדים, טקס חלאקה, ילד קטן עם חבורה על הברך, נוף של מדבר, ילדים עצובים, שקיעה, ריח של עלי אקליפטוס, רוח של בין ערביים, השלט עם השם של השכונה שלי, תמונות בשחור לבן, שושן צחור, עוד, הנקודה הקבועה שלי בכותל, שופר, חורשת אורנים, מכתבים ישנים שכתבו לי, הפלות, קשישים באופן כללי, המבט המאוכזב של ההורים שלי בכל פעם שהם שואלים "מה עם בחור?", חגים, הליכות ארוכות, ירושלים, נעימות של שופן, ספרים ישנים שזרוקים ברחוב, מוכר הירקות בשוק העיראקי, חורף.
3. ירדתי במשקל- שיקום מי שאמר ששום דבר טוב לא יוצא מדכאון ועצלות! אה, אתה? טוב, אז... עשה טובה, קפוץ שניה למכולת ותביא שוקולד. אני פשוט קצת עצובה ואין לי כוח ללכת בעצמי.
4. התחלתי לקחת שיעורי פסנתר- חלום ישן. אמנם הפסנתר יצא מכיוון אחרי חודש וטרם קניתי חדש, אבל כ"כ נהניתי מהשיעורים שזה היה שווה את כל הכסף שהושקע ועוד יושקע בהם. והקטע הכי טוב- אני יכולה להגיד משפט שמכיל את המילים "מכוון הפסנתרים העיוור שלי אמר ש..".
5. אהבתי בחור- באמת הגיע הזמן בגילי המופלג.
6. שמעתי שיר של זמר מזרחי ונאנחתי אנחת הזדהות- והמסת אצלי חומות, ונתת להתקרב, אך גם היית הראשון ששבר לי את הלב, שטייל אצלי בנפש, שניצח את ההגיון, ותהיה הראשון עד היום האחרון. אינעל העולם רונן, גרמת לי להזדהות עם שיר מזרחי. אנשים הלכו לגיהנום על פחות מזה.
7. טיפול פסיכולוגי- לא מאמינה על עצמי עד עכשיו. לא הלכתי מתוך מצוקה חריפה, אלא פשוט הבנתי, מעבר לכל ספק, שאני עושה משהו לא נכון. עד גיל 29 הייתי עסוקה בלבנות הגנות, אך הגיע השלב בו הן הפסיקו לשרת אותי, ורק חסמו אותי. 3 טיפולים עד עכשיו, ולא ממש הבנתי איך זה אמור לעזור לי. מה זה עוזר שאני יודעת מאיפה בא הרצון הפתולוגי שכולם יאהבו אותי כל הזמן? מה זה משנה שחוויתי פגיעה נרקסיסטית בגיל הילדות ולכן אני כל חיי מנסה להיות פיסת הפאזל מעוררת ההשתאות הגדולה ביותר שהעולם ראה. נו אז מה? אמא ואבא עשו כמיטב יכולתם ובטח גם אני אדפוק את הילדים שלי כהוגן. לא ברור לי לאן כל זה הולך אבל לדעתי יש שני דברים שכדאי לי לעשות:
-להרפות. להפסיק לרדוף אחרי אהבת הקהל ולהיות הזיקית האומללה שהפכתי להיות. אני הכל, מסוגלת להיות בנאדם אחד ברגע אחד, ובנאדם הפוך לחלוטין ברגע הבא. הרי אם אני משתדלת כל הזמן להתאים את עצמי לסביבה, מה הפלא שהכעס הכי גדול שלי על העולם הוא שלא אוהבים אותי בזכות מי שאני באמת? להרפות. כי סה"כ, כנראה שעמוק בפנים, יש שם משהו לא רע בכלל. תמיד היה. ודווקא בחלק הזה אני לא נותנת לאף אחד לגעת. אני באמת. להרפות.
-להתאבל כמו שצריך על דברים שכבר לא יקרו, ולקבל את עצמי בכל הגילאים- אני לא אהיה האדם הרנסנסי שרציתי להיות, לא רופאה דגולה, לא שחקנית כדורסל, לא הגורו של החברים שלי, לא הכי מיוחדת בעולם, לא ולא ולא ולא, וזה בסדר. אני בת ה-6 לא תהיה מלכת הכיתה, וכן, היא קצת מוזרה ואין לה חברים, אבל זה לא באשמתה. היא טובה ומתוקה, ורואה דברים אחרת מכל מי שמסביבה. והיא נורא רגישה. הנה, רק בשנה שעברה היא בנתה מלגו כסא גלגלים.
אני בת ה-11 גם בסדר גמור, ומגיע לה להיות אהובה גם אם הילדים בכתה מדברים איתה רק כי הם רוצים להעתיק שיעורים. השנה ארז דגני רקד איתה את הסלואו הראשון שלה- I will always love you של ויטני יוסטון. היא אוהבת ללכת שעות ברחובות ולחשוב מחשבות עמוקות על החיים. היא אפילו דיברה אל אלוהים כמה פעמים. היא ביקשה שההורים יסכימו לעבור לצד השני של השכונה כדי שהיא תוכל ללכת הביתה מבית הספר דרך השער האדום עם כולם, ולא דרך השער הכחול, לבד. היא די חכמה, וטובה בספורט, ושרה יפה (היא במקהלה), אבל היא בטוחה שהיא הדבר הכי בזוי בעולם. הסתכלתי על תמונות שלה לא מזמן. האמת היא שהיא גם ממש יפה.
אני בת ה-16 כבר שונאת את כל העולם- אתם אומרים לה שהיא לא בסדר? הא! הייתם רוצים- זה אתם שלא בסדר! כמה שהיא אמיצה, יא אללה, לא מפחדת משום דבר ומאף אחד. היא גם די התרגלה להיות לבד אז גם זה כבר לא מפחיד אותה. היא גידלה חתיכת חוש הומור ציני מושחז והתחילה לכתוב, היא למדה לבד לנגן עלגיטרה, פיתחה טעם מוזיקלי משל עצמה, לבשה מה שבא לה מתי שבא לה העיקר שיהיה שחור וגזור, ופתחה בשביתת סירוק שהחזיקה 3 חודשים. היא טיפוס. והיא קצת (הרבה) רעה לאנשים. למרות שהיא לא תודה בזה בחיים, היא עדיין עושה דברים כדי שיאהבו אותה, פשוט בגיל 16 היא מאמינה שלא לשים קצוץ על הסביבה זה מה שיגרום לסביבה לאהוב אותה. עצוב להודות, היא לא ממש טעתה. אני בת ה-16 עברה פרידה טראומטית מהחברה הכי טובה, ומצאה חברים חדשים שמתפקדים גם כשותפים לפשעים מינורים. אני בת ה-16 מעולם לא נתפסה. כן, רצו להעיף אותה מהתיכון פעמיים, אבל איכשהו הקסם האישי שלה הציל אותה בכל פעם מחדש. היא חושבת שהיא זורמת נורא, אבל כשהיא הכירה את איתמר היא גילתה שהיא עד כדי כך לא פתוחה שאפילו להסמיק היא מתביישת. היא מסמיקה רק באוזניים. היא נורא עצובה. פעם אחת, בתקופה הכי קשה שלה, בפורים, היא ישבה בכיתה מחופשת למלכת אסתר, והשקיפה על כל הילדים שרוקדים ברחבה למטה, וידעה שהיא לא חלק מזה, מעולם לא היתה, וכנראה גם לא תהיה. הכל היה נראה לה פתאום כ"כ זר ורחוק, והיא לא הבינה מה היא עושה פה בכלל. היא הרגישה דקירה חדה בלב כשהבינה שהילדים למטה, החברים שלה, הילדים בכתה, אין להם מושג מי היא, ולא אכפת להם. היא הבינה שלמרות ההילה האינטלקטואלית המתנשאת המגניבה שבזה לכולם כי הם לא לרמה שלה, מסתתרת ילדה מפוחדת וחסרת בטחון שכבר כמה שנים לא קיבלה חיבוק. בבת אחת היא התנפצה בעיני עצמה. בלי ממש להבין מה קורה, כי זה לא קרה שנים, אני בת ה-16 פרצה בבכי. בהתחלה זלגו רק דמעות ואחר כך הצטרפו אנחות כאב, כאב פיזי. היא ישבה על השולחן בכתה, ליד החלון, והתקפלה מכאב. התחושה של הדמעות על הלחי היתה זרה לה, היא שנאה והתמכרה לזה בו זמנית. בזה לעצמה על החולשה והודתה על ההקלה. היא במשך שנים עוד תזכור את התחושה שהדמעות עטפו לה את הלחי כמו נשיקה. ואז נכנס גל, שתמיד היא צחקה עליו וקראה לו הערס מהכתה המדעית. גל נבהל, ושאל מה קרה ואם הכל בסדר. אני בת ה-16 מיד אספה את עצמה ואמרה שכן, רק קצת כואבת לה הבטן. גל ניגש אליה ושאל אם היא בטוחה. היא אמרה שכן, והסתכלה לו בעיניים במבט הכי אמיתי שהצליחה לגייס. והוא הבין שלא. היא אמרה לו שלא משנה ושיעזוב. היא לא היתה בטוחה, אבל נראה לה שהוא הבין, ועזב. עד היום היא חושבת שזה די מוזר שהבנאדם היחיד בתיכון שהציץ לתוך הנשמה שלה למשך חצי דקה שלמה, היה גל, הערס מהכתה המדעית.
אני בת ה-16 טוענת שהיא דיברה אל אלוהים והוא לא ענה. היא טעתה.
הוא ענה, לא בדרך שהיא ראתה בסרטים, אבל הוא ענה.
הוא עונה לה עד היום. הנה, למשל השנה הוא שלח את אני בת ה-29 לטיפול פסיכולוגי כדי שתמסור לה ד"ש, ותגיד לה שהיא נפלאה. היא באמת נפלאה, כמה עוצמות, כמה רגש, חדות מחשבה שהלוואי עלי היום. היא אמיצה. והיא תתגבר. זה פשוט יקח לה קצת זמן.
אני בת 16, יקרה, אלוהים ענה. אבל את היית כל כך עצובה וכועסת שלא היית מסוגלת להקשיב. לעולם יש תכלית וכוונה, ויש לך מקום בתוכו, שמוכן רק לך. ואת אהובה. היית ותהיי אהובה.
-אני לא ממש יודעת איך עובד הטיפול הפסיכולוגי, אבל אם אני מסוגלת לכתוב טקסט כזה, ללכת לשיעור צ'י קונג בלי לגלגל עיניים כשאני חשה את החוט שמחבר את מרכז הקודקוד לשמיים, להפסיק לעשן, ולבכות ליד אנשים- כנראה שזה עובד.
תכלה שנה ובדידותיה,
תחל שנה ושמחותיה
אמן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
