המנחוס הקוסמי זה כאן

חזרתי לכתוב. אחת מתופעות הלוואי של שברון לב (בן שנה). כך לראשונה בחיי גם מצאתי עצמי מהרהרת באפשרות של נסיעה לחו"ל, כדי "לברוח". הא. כאילו שזה יעזור. אבל לפחות לא אראה פעמיים בשבוע את הנדנדה ליד הגלידריה במטודלה ואזכר בלילה בו ישבנו שם 3 שעות ולא הפסקנו לצחוק ("מי הסינפסה שאחראית לשטות הזו?? עכשיו תקפלי את האקסון שלך ועופי לי מהעיניים!").

אני כותבת בסגנון הישן- עט פיילוט ומחברת דפרון מצ'וקמקת. אפילו נתתי לה שם- "הלכות שבת, וכל הדברים החשובים". היא התחילה בתור מחברת הלכות שבת לפני 3 שנים, ומאז הסתובבה לה בחדר שלי, עברה איתי 2 דירות, והיתה לבית לתמלול שיעורים במדרשה ולהתקפי רגש בלתי נשלטים. בקיצור- הלכות שבת, וכל הדברים החשובים.

אז אם זה כתוב כבר, למה אני משתפת בבלוג? ובכן, אם יש משהו שלמדתי מכל האפיזודה הזו, זה ששברון לב זו חוויה אוניברסלית, ויש בזה משהו מנחם. לראשונה הבנתי באמת את הקסם שבשירי אהבה עצובים. אולי מישהו יקרא ויתנחם? אבל באמת שזה שולי. אני פשוט גרפומנית. ואני רוצה לחלוק.

ואני-שבורת-לב-ואני-עצובה-ולכן-מותר-לי-לעשות-מה-שבא-לי-מה-שבא-לי-מה-שבא-לי!

אההמממ. כן.

ובא לי להתחיל דווקא עם הקטע האחרון שכתבתי, בשבוע שעבר. 3...2...1...

"על החיים ועל המוות ומה שיוצא יוצא. זה היה הסיכום ביני לבין עצמי. אז לא מחברת אחרת ובלי פילטרים. חלמתי על הבחור האחרון שיצאתי איתו, וחלמתי על הבחור שנמצא ברקע אבל לא קורה עם זה כלום, אבל הראש שלי נמצא לא שם ולא פה כשאני ערה, הראש שלי עדיין נמצא ברונן. בשבוע האחרון יותר ויותר משחזרת את המשמרת שעשינו ביחד ושגרמה לי להתאהב, לקוות, וגם להתאכזב, לראשונה בחיי.

שירתתי אז בגדוד, קו צפון המקולל. לא שהיה לי כוח למשמרת מד"א, אבל הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לצאת קצת מהגדוד. משמרת שניה עשיתי עם רונן. את הראשונה עם אלדד, ומהשלישית והלאה כבר לא זוכרת את אוסף הפרצופים האנטיפטים, אבל ממילא הייתי מתבאסת מכל אחד אחר חוץ ממנו, הרי המשכתי להגיע רק כדי "ליפול" על משמרת איתו.

ואוהו, כמה שהזהירו אותי ממד"א, מפרמדיקים מתבגרים שמנצלים את ההילה שלהם ומפתים בחורות מעריצות עם עיניים בורקות. שום קשר אלי כמובן, אני אם כבר קרובה יותר לעמדת הפרמדיק מאשר לעמדת הבחורה. בחורה? מה זה? נדמה לי שהייתי אחת פעם, אבל עכשיו אני קרפ"גית.

ישנתי אצל קארין שנ"צ קצר והגעתי למשמרת לילה. במשמרת הקודמת כבר קיבלתי מדים מבועז, הם כ"כ שמחו שמגיעה רופאה, לא צריך להתחיל לצוד רופאים מזדמנים לקביעת מוות. נכנסתי פנימה וחיפשתי מקום להחליף בגדים, הליכה מהססת, לא בטוחה, כולם כאן מכירים את כולם, קליקה סגורה כזו, כל בשר טרי מרגיש פולש. כולם עוינים בעיני כרגע, כמו תמיד כשאני מגיעה למקום חדש. בטוח שלא אכפת להם ממני עד כדי כך, אבל בינינו, אני לא בטוחה שלחשוב עלי דברים רעים זה יותר גרוע מלהיות אדישים אלי ולא לזכור את השם או הפנים שלי שבוע אחר כך, אחרי משמרת לילה שלמה ביחד.

החלפתי מדים ועניתי לכמה שיחות מרגיזות מהגדוד, ויצאתי החוצה למדרגות הכניסה. כמה שמחתי אז שעישנתי, סיגריה קדושה, סיגריה מצילה, מספקת לי תכלית ותעסוקה בזמן שכולם מדברים עם כולם ורק אני לא מכירה אף אחד. סיגריית מבוכה.

לקראת סופה הוא הופיע, מעורר סביבו מיד מהומה- "מה קורה איש יקר!", חיבוק, טפיחה חזקה על השכם, קריצה, עוד טפיחה, ועוד "רונצ'ו", וכל אחד מקבל את מנת תשומת הלב מהוד מלכותו, מתחכך קצת בתהילה, וחוזר לשגרה.

רונצ'ו- אחי- איש יקר, נכנס לתחנה ויצא אחרי כמה דקות, התיישב על המדרגה שלי והתחיל לבדוק את ארגז התרופות.

עד כאן דליתי בקושי מהזכרון, מכאן והלאה הפרטים לצערי מאוד ברורים. עד היום יש לי דפיקות לב, אני זוכרת את ההרגשה, וכשנזכרת מרגישה אותה שוב, בזעיר אנפין.

תמיד סבלתי מחוסר בטחון נורא בעבודה שלי, ותמיד ניסיתי לכסות. בחנתי אותו מהצד שלי של המדרגה- גיל 30 וקצת, כריזמטי, תנועות ידיים של מקצוען, כולם אוהבים אותו, חוש הומור, אין טבעת. "אתה הפרמדיק על הנט"ן?" הוא נפנה כולו לכיווני, הפסיק את עיסוקיו וחייך חיוך של סוכן ביטוח- "כן. רונן. את? מתנדבת?" "רופאה בצבא, משמרות כשירות" הצגתי את עצמי "אפשר להצטרף לבדיקת הארגז? באמבולנס שלי זה שונה לגמרי" "כן, ודאי, ודאי". התקרבתי אליו, הוא חייך ו... זה לא עניין אותי. הייתי לחוצה מהמשמרת. בעיקר ניסיתי לזהות אם מדובר במישהו שיקבל בהבנה את הפאשלות שאולי אעשה עם חולים. 5 דקות של בדיקת ארגז תרופות והבנתי שכן. הוא פשוט גרם לי להרגיש בטוחה, נינוחה, תוך 5 דקות! ואז הגדיל לעשות והלך לקנות לי שתיה במכונה למטה- "אז שניה, קח כסף!" "נראה לך?? אני מזמין אותך" "נו, אני..." "אני מזמין וזהו", וחזר עם פאנטה בשבילי וקולה בשבילו.

כחצי שעה לתוך המשמרת ההתקהלות בחוץ התפזרה כמעט לגמרי. ישבנו שנינו בחוץ ואני עישנתי את הסיגריה השלישית במספר מתחילת המשמרת, הצעתי לו אחת והוא לקח, מחזיק אותה בשתי אצבעות מתוחות כאחרונת הדוגמניות. אז התחלנו לדבר. קצת על הצבא והגדוד, וקצת על מד"א, וקצת על עישון, וגלשנו לעצמנו, והוא דיבר וסיפר בשטף על הבית שלו, שאת הרהיטים בנה לבד מעץ, ועל החיים בעבודת משמרות, ועל הספר שהוא כתב שאת שמו לא זכרתי זמן רב אחר כך, עד שזכיתי לקרוא אותו. ואז הוא עצר ואמר מופתע "את יודעת? לאחת הדמויות בספר שלי יש את השם שלך, והיא סטודנטית לרפואה, דתיה...". ואיך שכחתי, דיברנו גם על דת, בעיקר על דת, ואיפה הוא עומד, ולמה חזרתי בתשובה, והיה נדמה לי שהוא מרותק, אך בו בזמן היה ברור לי שהוא אמן בלהיראות מרותק. היה לי ברור שיש כאן עסק עם דון ז'ואן מקצועי. וזה ציער אותי. היה משהו בחיוך ובהתנהגות שלו שהיה ברור מדי, תיאטרלי מדי, כאילו לא סבל אף פעם בחייו ממבוכה, וכל מילה שיוצאת לו מהפה נוסתה כבר על עשרות בנות אחרות. כך גם לקחתי את ההערה על הדמות בספר שלו. כן, בטח, ברור. רק במקרה כתבת ספר עם דמות שמזכירה אותי ונקראת בשמי. יש לך טקטיקה יותר מופרכת, אדוני? בדיוק מזה הזהירו אותי! לא ילך לך, אני בנאדם לפני שאני בחורה, אני אני. עלי לא עושים מניפולציות ואותי לא מצליחים לפתות. אלי מדברים באמת, ונפתחים באמת, וזה מה שקונה אותי. והומור...

-

יום שבת.

בזמן האחרון התחלתי ללכת יותר ויותר ליד הבית שלו. נמנעתי מזה חודשים, מחפשת דרכים עוקפות ארוכות בהרבה, רק לא לעבור בדרכים שפעם היו שלי, שהיו לי הדרך לבית. העליה מהצומת הגדולה במעלה הרחוב התלול, תחנת האוטובוס, המכבסה, השער הירוק. הבית. באחת הפעמים האחרונות שהייתי שם, ממש יכולתי לחוש את צריבת הגעגוע שעוד בוא תבוא- "ומה אם עוד כמה זמן אני אעבור פה וכבר לא נהיה יחד? אני אשתגע מגעגוע".

חודשים לא עברתי שם, גם לא במדרכה ממול. רק הייתי יושבת בבית הקפה "שלנו" שכ"כ שנאנו אבל תמיד מצאנו את עצמנו שם, ומחפשת בעיניים את האוטו שלו נוסע ברחוב הראשי. אין סיבה שיסע שם, ודאי שלא יעבור ברגל. הוא לא מרבה לצאת מהבית. אבל אצלי בראש, הוא עבר שם עשרות פעמים ביום. רונצ'וק, ראית שסגרו את המואיז? הכל שם מפורק, גם החלק שיושבים בחוץ, במקום שתמיד ישבנו בו כי רציתי לעשן. רונצ'וק, הפסקתי לעשן! אתה לא גאה בי? אמרתי לך שאפסיק. אני יכולה הכל, כל מה שאני רוצה. אני יכולה שתחזור, ותהיה דתי, ותאהב אותי? רונצ'וק, אתה זוכר שקראתי לך רונצ'וק? אתה זוכר את שם המשפחה שלי בכלל? את הפנים שלי? את המשמרת הראשונה שלנו יחד? אתה זוכר שהצגת אותי בתור אשתך לעתיד אצל חנוך סער? רונצ'וק, עברת דירה או שאתה עדיין גר באותו מקום, אותה מרפסת? כי יכול להיות שכל ההסתובבויות שלי שם הן אפילו יותר פתטיות ממה שאני חושבת. חודשים נמנעתי, כאב לי מדי להיזכר. אבל אני תמיד אומרת שבני אדם מתרגלים להכל, אפילו למוות. הדוגמה הכי טובה לזה היא בדיסקציות בשנה שניה: "זה לא מזעזע אותך??" "נו, מתרגלים". אני מנסה לעשות דהסנסיתיזציה לכאב. זה לא נורמלי שרחוב שלם בעיר של יהיה נעול וחתום רק כי אתה גר שם! די, עברה שנה! ויודע מה? אם אתה ואני לא רוצים להיפגש- אז אתה תישאר בבית, ולא אני! אני אצא ואשוטט באיזה רחוב שאני רוצה, ואולי מתישהו בעתיד אני גם ארשה לעצמי ללכת קצת יותר לאט ולא עם הראש באדמה.

אבל לאט לאט. רק אתמול הרשיתי לעצמי ללכת בצד שלך של המדרכה.

עברה כמעט שנה. בשנה שעברה בתקופה הזו עוד היינו ביחד, ויחד חלמנו על איך שבחורף כבר נהיה נשואים ונוכל ללכת יחד ברחוב, מחזיקים ידיים ומריחים את האורנים הרטובים, היד שלי בכיס המעיל שלך, ואתה מסתכל עלי ואומר בפעם המאה כמה יפה לי כיסוי ראש. בסוכות כבר ביקשת שבוע חופש לחשוב, ובשמחת תורה אמרת די. איזו שמחה באמת.

שנה.

שנה!!!!!

עברה שנה ואני עדיין מוצאת את עצמי בחיבוטי נפש טראגיים בכל פעם שאני באיזור הרחוב שלך! ואיפה אתה?? בטח כבר יצאת עם מספר דו ספרתי של בחורות, הכירו לך, פגשת קטינות במד"א, אתה מיליונר אחרי שהתחלתם לשווק את המערכת ההיא, בכלל עברת דירה ואתה חי עם זוגתך לחיים שתחיה, ואני... משחקת בלהיות או לא להיות לקראת עמק המצלבה.

אני מרגישה כ"כ עלובה. ועוד יותר עלובה כי "עלוב" זו מילה שלך.

אתה חי בתוכי עדיין. ויודע עוד משהו? תירגע. כי אני אפילו לא בטוחה שזה אתה- אתה, אלא יותר בכיוון של אתה- מה אתה מייצג בעיני. אז תנמיך את האגו, מיסטר רונן, פרמדיק בכיר, שחושב שעוד נקבה שוטה נפלה ברשתו, מיסטר אגוצנטרי שמפחד לשבור לבבות ולכן לא מוכן, ברוב טובו, להתקרב לאף אחת. לא נפלתי ברשתך. נפלתי לרשת שטויתי לגמרי בעצמי לעצמי.

אני משווה. השוויתי את אייל, ובטח ובטח שהשוויתי את מאור, וזה לא רק שאתה עולה עליהם מעצם היותך אתה, למרות שאמרתי להם ולכל החברות שלי שזה לא העניין, הבעיה העיקרית היא החיבור. כי באמת רונצ'וק שהיה לנו משהו נפלא. גם שיחות עמוקות וגם צחוק עד דמעות, זה לא הפרפרים בבטן הדבילים האלה שרואים בסרטים, באמת ובתמים כ"כ שמחתי לראות אותך בכל פעם שנפגשנו. נו, עם מי עוד אני אוכל לשבת על הנדנדה במטודלה ולצחוק על המילקשייק הדלוח שעלה 27 ש"ח ("כוס החלב היקרה ביותר שקניתי בחיים"), ולשחק PROPS, ולצחוק על תעודת הנכה המופרכת שלך בכניסה ליריד חוצות היוצר, ולחלוק סיפורים על חברים שאינם, או שישנם ולא ממש חברים, ופחדים, וחזרה בתשובה, ורגישות אינסופית, ו- DADDY ISSUES, ופחד מחוסר שליטה, ופחד מחוסר מיצוי עצמי, וחלומות גדולים, ורצון להיות בנאדם טוב- אבל- מה- זה- אומר- בעצם, ובדידות, ועוד בדידות, ופחד שהבדידות הופכת אותנו עם השנים לאנשים קשים, שלא משאירים מקום לעוד בנאדם בחיים שלנו. את כל זה חלקת כבר עם מישהי מעשרות הבנות שיצאת איתן מאז שהשלכת אותי? בזמן שאני פוסעת פסיעות חרישיות על גבי האספלט של הרחוב שלך, נזהרת שלא לדרוך אפילו על עלים יבשים, אתה כבר חלקת ודיברת, ונפתחת, ועברת דירה, וקנית בית, ובנית בו את כל הרהיטים מעץ, והכנסת מישהי לחיים שלך ונכנסת לשלה ושכחת איך קוראים לי.

עוד איקס על החגורה, הרופאה המלנכולית ההיא שהפילה עלי את כל צרותיה בחיים.

אוף, פשוט תשתוק. עברה עלי תקופה קשה, זה הכל.

או שתשחרר אותי, או שתחזור.

רונצ'וק תחזור.

אתה יודע, לפני כמה שבועות כשיצאתי עם מאור, הרגשתי פתאום שלא בא לי להיות שם, איתו. לא יכולתי להסתכל עליו, וזה בחור שעורר אצלי חיוך דבילי אחרי הדייט הראשון. ישבנו במסעדה ולא רציתי שהוא יהיה שם, לא יכולתי לסבול את החיוך שלו, את החולצה שלו, את הריח שלו, את איך שהוא לעס. הרגשתי כ"כ רע עם עצמי. זה מאור! הוא מתוק ומקסים ואנחנו מתאימים והוא אפילו זרק די הרבה רמזים על חתונה, מדי פעם גם עודדתי אותם מתוך כוונה מלאה ורצון אמיתי להמשיך את הקשר, ופתאום- אני לא רוצה להיות איתו. שבוע וחצי עיכלתי את זה תוך נסיונות להדחיק, ולחייך, ולשתף, ולנסות לאהוב, אך כשלתי. התבונה לא ישרה קו עם הלב. והוא הרגיש שהתרחקתי. השיחות בטלפון היו מרוחקות וקצרות יותר, ולאט לאט הצלחתי פחות לזייף אכפתיות ממאורעות היומיום שלו, ואתה יודע מה אמרתי לו? שזה לחץ בעבודה! מוכר לך??

באותו הרגע הבנתי. הבנתי אותך. זה לא שרצית לשקר לי כשאמרת לי שיש לך לחץ בעבודה. רצית לשקר לעצמך!

הבנתי מה הרגשת, כשכתבת לי שאתה מרגיש שנכשלת. אני נכשלתי עם מאור. נכשלתי בנסיון להרגיש. כי אם נותנים לי את כל התנאים להצלחה וכלום לא קורה- זו אשמתי. *אני* נכשלתי. רצית להרגיש כלפי את ה-רגש. ולא הצלחת.

יודע מה עוד הבנתי באותו רגע?

שלא תחזור.

כי מי שמרגיש ככה כלפי מישהו, שהוא לא יכול לראות את הפרצוף שלו- לא יחזור.

ככה הרגשת כלפי, הא רונן? ועל זה הרגשת אשם? שמולך עומדת מישהי שעל פניו ממש מתאימה לך, ורוצה אותך, ולפרק זמן מסוים היה לכם ממש טוב ביחד, והיא בטוחה שאתה אוהב אותה אבל אתה... פשוט לא?

אמרתי למאור שזה לא עבר מעלי. שזה היה לי משמעותי. שיקרתי. גם אתה אמרת לי שזה היה משמעותי ושיקח לך זמן להתאושש, אם בכלל. לדעתי שיקרת. לדעתי אתה לא זוכר את שם המשפחה שלי. לדעתי אתה תפגוש מישהי, או שבטח כבר פגשת, ויהיו לכם חיים מדהימים ביחד ולעולם לא תקדיש לי שניה של מחשבה. כך העולם נוהג.

אני סלחנית כלפי השקר הלבן שלך, כי הוא בדיוק מה שרציתי לשמוע.

אני רוצה שתחשוב עלי ותתגעגע ותכאב, ואפילו תבכה! כן, תבכה! עם דמעות ויבבות וכל קולות הרקע, ונזלת של בכי, ופנים אדומות מחוסר אויר. *אני* בכיתי כל יום במשך שלושה חודשים, ועדיין בוכה מדי פעם בלילות.

אני רוצה שתבכה כל עוד לא מצאתי את בעלי. כל עוד אני בוכה מגעגוע.

כל עוד אני רוצה שתחזור.

רונצ'וק תחזור.

אני מתגעגעת.

תחזור.